אתם לא missen אותי?

אתם לא missen אותי?

נסענו לבקשר חברים במערב בלגיה. בנם בן גילה של זיו, והילדים חברים טובים מאוד. התכנית הייתה ללילה אחד, אך זיו כל הזמן נידנדה שהיא רוצה יותר. הילד כבר נשלח אלינו בעבר לישון ללא הוריו, אך אנו מגיעים כשפחה, וזה מסובך יותר לארח אותנו, אז אנו מגבילים את משך שהייתינו. המארחים הסכימו ללא כל בעיה לארח את זיו בביתם לעוד שני לילות (גם אותנו, אבל עוד לילה של שלושתינו על מיטה רכה וצרה ממטיתינו בבית היה גומר אותנו לחלוטין).

ההצעה העלתה בפני זיו. אבא ואמא יסעו הביתה, והיא תשאר עם חברה לעוד שני לילות. זיו הביעה רצון לכך, אך אפשר היה לראות את גלגלי השיניים עובדים אצלה בראש. ואז, כשלרגע תפסה אותנו לבדינו, שאלה את השאלה בכותרת (לא תתגעגעו אלי?). הבטחנו לה שנתגעגע. בתמורה היא הכינה לנו ציורים. לכל אחד מאיתנו ציור עם שמו ושמה עליו (שמותינו הפרטיים, כתובים בעברית, ושמה כתוב בפלמית).

כשסיפרתי לחברתי מה זיו שאלה, היא הייתה משוכנעת שהכוונתה של זיו הייתה שהיא תתגעגע ותהיה לבד. הסברתי לה שהשאלה הייתה מודאגת מכיוון אחר - האם אנו נשכח אותה כשהיא לא תהיה לידיינו. מה שמראה שגם חברים טובים, המכירים היטב את הנפשות הפועלות, לא תמיד מפרשים את הילד המאומץ מהכיוון שלו.

ועכשיו אני בבית לבדי, מנסה לארגן את הכאוס שהושאר לאחר שבוע חופשה עמוס מבקרים בבית, זה שהשארנו מאחור כדי להפגש במערב. אוריאל לא מסוגל היה לעזוב את נסיכתו, ובמילא מחשבו היה איתו והוא יכול לעבוד בכל מקום.
 

fatfat

New member
זה כואב שגם אחרי שלוש שנים בהן היא

אתכם היא עדיין לא לגמרי בטוחה שלא "תשכחו" אותה ברגע שאינה אתכם.

כנראה שזה דפוס שאופייני יותר לילדים שהגיעו להוריהם בגיל מבוגר יותר. אני מזהה אותו גם אצל שתי בנותי. הגדולה חיה חברתית ויש לה חבר טוב אותו היא מכירה כמעט מהיום שהגיעה אלי, אמו ואני חברות קרובות וכולנו מתראים לפחות פעמיים בשבוע. הרבה פעמים הם מבקשים לישון אחד אצל השני. למרות שהיא מאוד רוצה לישון שם, בכל הפעמים היה לה מאוד קשה להירדם והיא ביטאה כל מיני פחדים כמו שגנב יכנס מהגג, פחדים שאינה מבטאת בבית. בפעם השניה שישנה שם היא הפריעה, לא נתנה לילד לישון והפריעה גם לחברתי. כשחברתי אמרה לה שהיא הולכת להתקשר אלי הפשושה ענתה: יש, עכשיו אמא תיזכר שאני כאן ורק אחרי שחברתי התקשרה ודיברתי עם הילדה והבטחתי לה שאני חושבת עליה היא היתה מסוגלת להירדם.

והקטנה, לפני מספר חודשים נסעתי לסופ"ש לחו"ל והן נשארו עם אמי ואחיותי. ביום ששי לפנות ערב התקשרתי אליהן. הספקתי לדבר עם הגדולה והשיחה התנתקה. כמובן שמיד חייגתי שוב והקטנה ענתה כשהיא מתייפחת בבכי תמרורים ואמרה שהיא חשבה שכבר שכחתי אותה ובגלל זה לא רציתי לדבר אתה (כך פירשה את התנתקות השיחה). כשחזרתי אמי סיפרה שמספר פעמים כשהן שיחקו ביניהן היא שמעה את הקטנה שואלת את הגדולה אם שכחתי אותן.
 

משתפרת

New member
הדברים שתיארתן את ונגה-

נוגעים בחרדת הנטישה. אינני משוכנעת שהדבר שייך רק למי שהצטרף למשפחה כילד. לינדו הצטרף למשפחה כעולל בן חדשיים וחצי. הפעם הראשונה שישן מחוץ לבית היתה אצל חברה מהגן, שלפני כן כבר ישנה אצלנו פעמים רבות, הם היו משחקים הרבה ביחד בביתנו או בביתם והיא הצטרפה לטיולים רבים שערכנו. לינדו הכיר היטב את המשפחה שלה והם הכירו אותו. עם זאת כשנשאר לישון שם היינו צריכים לשוחח איתו מספר פעמים עד שהשתכנע שזה בסדר שהוא ירדם וישן שם, שלמחרת נבוא לקבל אותו. בהמשך הדברים היו קלים יותר עבורו.
 
השאלה היא האם ההקלה מגיעה בקו ישר

או בעקומה כלשהי?

לזיו יש חבר טוב בכיתה. החל מסוף שנת הלימודים הקודמת, הוא ישן אצלנו מספר פעמים. הוא מבקש שוב ושוב שזיו תישן אצלו, וזיו גם מצטרפת לבקשות. בסוף שבוע ארוך אחד, אמו החליטה שהגיע הזמן. תיאמנו לילה ראשון בבית החבר, ואם זה יעבור בשלום - נסיעה של יומיים לחוף הים בלעדינו.
הלילה הראשון עבר ללא שום בעיות. זיו התקשרה בבוקר לדווח שהיא נוסעת לים.
הלילה בים עבר בשלום, זיו דיווחה באושר על מתנה שקיבלה.
היא חזרה הבייתה וסיפרה לנו בגאווה שבכלל לא התגעגעה אלינו.
ואז נעלמה לה אחת מבובות הפרווה שלה והיא פרצה בבכי מר. כשבובת הפרווה האבודה נמצאה, זיו הסכימה להרגע רק כאשר היא יושבת על ברכיי, אוריאל לצידי, ושנינו מחבקים אותה.
משום מה, איני באמת מאמינה לה שלא התגעגעה. אבל בגדול - החוויה עצמה זכורה לזיו ככיף אחד גדול, והיא מנסה לשכנע אותנו לתת לה לישון אצל חברים שוב.

הפעם היה אמור להיות קל יותר. זיו זו שלחצה להשאר בבית החברים, וידעה שאנו רוצים הבייתה. היא ידעה שאם תשאר, אנו אלה שנבוא לקחת אותה, ולא מישהו זר. אבל ברגע האמת, היו בה ספקות, ומרחק של שעה וחצי נסיעה ביום חג דליל תנועה, לא נראה לנו המקום להשאיר אותה לבדה לילה שלם. במיוחד לא כששעות הערות בבית המארחים, שונות לחלוטין משעות הערות של זיו.

זה לא שזיו הילדה היחידה המתקשה לישון אצל אחרים. אני שומעת על כך סיפורים רבים, והילד מהמערב שמתארח אצלנו למשך כמה לילות לבד (בכל זאת, לא נסיעה שעושים כל יום, הלוך ושוב), בוכה בלילות כשמדבר עם הוריו (אך לא מוכן לוותר על החוויה לישון אצלנו). רק שהילדים האחרים מתקשים בגלל געגועיהם הם, בעוד זיו מתקשה כי היא פוחדת שאנו לא נתגעגע אליה.

במאי צפוי מחנה של שלושה ימים מטעם הביה"ס. אני מקווה שזה יעבור בשלום. כלומר, סביר להניח שזיו לא תחולל מהומות ליד כולם, ולא נקרא באמצע הלילה כי מורים ישברו, אבל זה לא מבטיח שבתוך תוכה לא תחווה פחדים. מצד שני, עם החבר הטוב שלה לצדה, ושאר ילדים, שאת חלקם היא מכירה מאז גיל שלוש וחצי, אני מקווה שזו תהיה חוויה מרוככת.
 

fatfat

New member
מחנה של שלושה ימים בכיתה א'?

לי זה נראה מוקדם מדי ואת האמת לו בארץ זה היה קיים הייתי מבקשת להצטרף כהורה מלווה. אני לא חושבת שילדים בגיל זה כבר בשלים
להיפרד מההורים ולהירדם בשלווה כשהם לא בחברת אנשים קרובים מאוד (וזה לא משנה אם פה אם הילד ביולוגי או שאומץ). בארץ טיולי
בי"ס עם לינה מתחילים מכיתה ו' ומחנות התנועה מכיתה ד'.

הגדולה שלי מבקשת לא מעט שישנו אצלה או לישון אצל חברות. קודם כל הגבלתי את זה רק לחופשות ו/או סופ"שים וגם אז בינתיים איפשרתי
לה רק אצל חברות מהישוב (שבמקרה הצורך זה מקסימום 10 דק' להחזירה הביתה) ורק אצל חברות שהיא מכירה טוב את המשפחה ומרגישה
שם מספיק בת בית לבטא חוסר נוחות, חששות או אפילו לחזור הביתה, מה שעדיין לא קרה.

ואגב תוך כדי כתיבת הדברים נזכרתי שתמיד שהיא חוזרת היא "הפוכה" לגמרי עד שלעיתים נראה שבמכוון היא עושה את כל הדברים האסורים.
וזה גם במקרים בהם הכל אצל החברים עבר חלק. אני לא חושבת שהיא מודעת לזה אבל אני מאמינה שבכך היא כאילו משדרת לי: עכשיו "תענשי"
על זה שויתרת עלי בכזו קלות ונתת לי ללכת לישון אצל חבר/ה, שוב למרות שהבקשה והלחץ באו ממנה.
 
מעניין

אני מבינה שזיו רק בתחילת שנות בית הספר. מעניין שכבר בגיל הצעיר הילדים משתתפים במחנה של שלושה ימים מחוץ לבית. בישראל,עם הסטריוטיפ של מהי צבריות...אני לא מכירה תכניות חינוכיות כאלה,ואפילו תנועת הנוער לא מציעה לילדים לישון מחוץ לבית לפני סוף כתה ד'.
את מתארת ברגישות את נושא הגעגועים. אני נזכרת שבהיותי בת 5 הורי ,שלמדו ועבדו באינטנסיביות ,בלי לשכוח המון התייחסות לילדתם [אני] פירגנו לעצמם פעם חופשה זוגית באילת.נשארתי אצל בת דודה בגילי,בגדרה. עד היום אני זוכרת היטב מחשבה שלי-האם הם שם חושבים עלי ,זוכרים אותי או שעסוקים בשלהם?מצד שני,פחות זוכרת געגוע שלי אליהם-הייתי אז בת יחידה, ולשחק 3 ימים עם בת גילי זה היה מיוחד ומהנה.
אי אפשר להסיק מסקנות גורפות משני מקרים...בכל זאת אני לא בטוחה שהדרך שבה זיו מבטאה געגועים בהכרח קשורה להיותה מאומצת.זיו קשורה אליכם,חיה איתכם. הלינה במקום אחר היא שינוי. היא מגיבה בדרך שאופיינית לה.
הדבר החשוב והמצויין בעיני הוא שזיו מסכימה להתארח במקום אחר ורחוק.
 

אבי351

New member
אני לא הייתי נותן לבני בכיתה א ללכת

למחנה של שלושה ימים אלא אם כן אני הייתי מלווה בטיול
 
הנסיון שלנו עם ילדנו הביולוגיים

מראה, כי כל ילד הוא אחר!
אחד כבר בגיל הגן נשאר לישון לבד אצל חברים או סבאסבתא.
אחר, גם בביה"ס יסודי, לא רוצה לישון בלעדינו.
אחד אין לו בעיה לישון בחוץ, בטבע. אבל מעדיף לא לצאת למחנות כי לא בטוח שיסתדר בשטח לבד.
אחר, יעשה זאת רק אם ממש חייבים (כחלק מטיול נניח) וכולנו יחד או עם חבריו במחנה של תנועת הנוער.
מתוק האומנה עוד צעיר בשביל לישון מחוץ לבית ובעצם עוד לא השארנו אותו אף לילה בלעדינו. זה עתיד לקרות בחודש הבא כשניסע ללילה זוגי בצימר וכל הילדודס ישארו בביתנו עם סבאסבתא.

מנסה לאמר, שאולי לא כל ההתנהגויות של ילדים מאומצים/אומנה מונעות מחרדת הנטישה. חלקן אולי הן חלק מהאופי של הילד. ?
 
ברור שכל ילד הוא אחר

וזיו אינה יחידה בחששותיה לישון בלי אבאמא מחוץ לבית. השונה הוא לא בכך שהיא מתקשה, אלא בחשש שלה שאנו נשכח אותה. חשש אותו היא מביעה, כך שזה לא ניחוש בעלמא.
 

משתפרת

New member
אצלנו זה היה בהדרגה

אחרי אותו לילה בו דיברנו מספר פעמים בטלפון עד שנרגע- הילדונת ישנה מתישהו אצלנו ובהמשך גם הוא ישן אצלה. בגדול- רוב האירוחים היו אצלנו. בשנה שאחרי כן כשהיה בגן תת חובה ישן ברצון אצל חברים טובים שלו (תאומים) שגם הם ישנו אצלו, ולא היה אפילו טלפון אחד להרגעה. כשגדל יצא ברצון לטיולים ולשהות מחוץ לבית בלעדינו. גם תקופות של מחנה רכיבה על סוסים או בילוי של שבוע עבודה (ולינה) במהלך חופשה בחוות הסוסים עברו בלי בעיה. פה ושם טלפון לספר מה עשה. ההיפך היה קשה לו. הוא היה יכול לנסוע בכיף, אבל כשאנחנו נסענו והוא בחר לא להצטרף היינו מדברים איתו כל כמה שעות ("איפה אתם? מה אתם עושים?), בלי נזיפות מצדו או האשמות או משהו כזה, אבל צורך לדעת. גם כיום כשהוא בוגר הוא מקפיד על דיווחים (וכשהיה חייל והטלפונים היו מאד מוגבלים עשה זאת בכל פעם שהיה אפשרי) ועל קשר איתנו כשאנחנו בחופשה.
לגבי הטיול הכתתי- גם אני מופתעת, אבל אתם חיים בארץ אחרת וכך מתנהגים שם. לא תרצו "לפדח" אותה ולהשאיר אותה בבית, אלא אם כן היא עצמה תגלה התנגדות עזה לאירוע. מאחר ושמעתם ממנה מה הקושי שלה (תתגעגעו אלי?) וקיבלתם הדגמה לתחושותיה (האובדן) תצטרכו להקדים את זיו. לדבר מראש עוד לפני שהיא פותחת את הנושא, לספר לה כמה היא תחסר לכם, כמה כל ערב תרצו ל... (וכאן תגידו את הדברים שאתם עושים איתה בערב) ולא תוכלו, כמה תרצו לשמוע איך היא חוזרת מבית הספר אבל היא תהיה בטיול, בבוקר כשמעירים אותה תספרו לה שכשהיא תשכים עם הכיתה אתם תחשבו על ארוחת הבוקר ושיגרת הבוקר שאתם לא תעשו איתה. תגידו שתתגעגעו ויהיה לכם קשה, אבל אתם תתגברו כי זה כדאי, כי יהיה לה כיף, ותשמחו מאד כשהיא תחזור. אל תחכו להתבטאות שלה, תקדימו אותה. תשקפו את הקושי גם מהצד שלכם (ואני יודעת שתתגעגעו), תקדימו את ביטוי הקושי שלה, ותנו לה את הסיבות הטובות לעבור את הפרידה (שיהיה לה כיף, שתחשבו עליה כל הזמן ושתהיה שמחה גדולה במשפחה כשהיא תחזור).
ואני באמת מקווה שההתנסות הנוכחית בלינה מחוץ לבית תקל על זיו כשתיסע למחנה.
 
זיו כבר בכיתה א'

בגן תת-חובה היא והחבר הטוב שלה לא הפסיקו לדבר על שינה אחד אצל השני. בן החברים שלנו כבר ישן אצלנו.
בגן חובה החבר הטוב של זיו ישן אצלה.
אחרי שנתיים שילדים מתארחים אצלה ללא הוריהם, שנתיים בהן היא מדברת שתלך לישון אצל אחרים, היא הלכה לישון פעם ראשונה בבית בלעדינו.

לוחות הזמנים שלה פשוט שונים.
בין גיל שלוש לארבע, היא פשוט הייתה מבועתת מלהשאר בלעדינו מעבר לשעות ביה"ס. פעם אחת ויחידה בפריז, על סף שנה איתנו, היא הלכה עם דודו של אוריאל עד המאפיה וחזרה. זה סיפק לה הרפתקאה על חוויותיה לא הפסיקה לחזור במשך שבועות.
באוגוסט היא נשארה בערב לבד בנורמנדי עם אחייניה וסבסבתא כאשר אנו ואחותו של אוריאל (והאיש שלה) הלכנו למסעדה עם הדודים. היא שיחקה, היא אכלה, היא עשתה הרבה דברים, אך לישון לא היה אחד מהם. היא חיכתה עד כמעט חצות לפני שהלכה לישון איתנו (אחיינה הבוגרים ממנה וסבסבתא כבר נרדמו, כשסבתא פוקחת עין תורנית מדי פעם).
השנה גם הייתה הפעם הראשונה שנשארה בבית בלעדינו, כאשר הוריו של אוריאל ואחר כך הוריי ואחי, היו בביקורים אצלנו (אוגוסט/ספטמבר/אוקטובר), אבל לא בלילות ולא בשעות השינה.

כעת היא בבית. היא הביאה לי ציורים, והתמרמרה שהשארתי ציור איתה ולא לקחתי איתי הביתה. עברנו על כל הדברים שעשיתי כשלא הייתה איתי וכבר חמקה מכמה חיבוקים והצהרות שהתגעגעתי אליה נורא (עם דגש על נורא ולא סתם מאוד). אבל היא הודיעה לי באופן בוגר ביותר שגם שייע מתגעגע, והוא שמח לא להיות לבד שלושה ימים (מה שנכון, דרך אגב, החתול לא אוהב להיות לבדו, גם אם אוכל הוא מקבל כסדרו מן השכנים).
 

English

New member
אצלנו החרדה באה בגלים

בכיתות א,ב היא הלכה בשמחה לישון אצל חברים וחברות. מסביבות כיתה ג' התחילו חרדות ואחרי פעמיים-שלוש שנקראנו בחצות להחזיר אותה הביתה הפסיקה לישון בחוץ, וכבר סיפרתי בעבר על תגובתה הקשה לשינה בחוץ. אחרי האירוע שתואר היא חזרה לישון אצל חברות וגם בטיול שנתי אבל היה צריך קצת להרגיע לפני חן את החרדה שהבהבה פה ושם. והיא התקשרה לבדוק שאנחנו כאן לפני שנרגעה.
 
מחנה בכיתה א'

הוא מקובל למדי בבתי ספר בבלגיה. אני יודעת שישראלים מתקשים בזה, כי כשקיבלנו את ההודעה בשנה שעברה (גן חובה) ההורים של הילד הישראלי בכיתתה כמעט נכנסו להתקף פאניקה.

בכיתה א' נוסעים רק לשלושה ימים (שני לילות). אחר כך פרקי הזמן הולכי המתרחבים (ב' וג' לאבעה ימים עם שלושה לילות, עד ד' ה' ו-ו' לחמישה ימים עם ארהעה לילות). יש בתי ספר שאפילו נוסעים בהם למחנה של שבוע בארץ זרה בסוף יסודי. אחות של חבר של זיו הולכת לצופים, וכבר עברה מחנה של כיתה א' ומחנות של הצופים, והיא בסך הכל בכיתה ב'.

מחנות זו פשוט תופעה מקובלת כאן, ולנו אין ממש בעיה עם זה. כל עוד לזיו אין, כלומר, ואת זה נדע רק במאי.
 
הבטן שלי התהפכה

רק מהמחשבה אם זה היה נהוג גם בישראל

אנחנו רק בחצי השנה האחרונה חוינו לינה שלא איתנו וגם כשזה קורה זה אצל ההורים שלי כשהוא נשאר לאחר ארוחת הערב ואנחנו מצטרפים לארוחת הבוקר.
לא יכולה לדמיין את עצמי עומדת בשיחרור לזמן כזה ארוך
זה מרגיש לי מוקדם מידי, הוא מרגיש לי צעיר מידי

שימי לב שלא כתבתי שום דבר על היכולות שלו אלא רק על שלי
כי זה כל כך ברור לי שאני לא מסוגלת לשחרר שאין לי טעם להכנס לאם הוא מוכן או לא מוכן
זו חלילה לא שיפוטיות אלא שיתוף בהרגשה הפרטית שלי
 
משהו אצלנו לא בסדר?!

רואה מסביב התנהגויות שונות של ילדים ביחס לנושא הלינה מחוץ לבית. לא נתקלתי מעולם בבעיה עם מקסימונת. גם הפרידות המועטות שלנו עברו בקלות. הראשונה היתה לפני כשנה כשאושפזתי לניתוח ונשארה עם אחותי-פרצה בבכי מר כשנפרדנו. ייחסתי זאת לאו דווקא לפרידה, אלא יותר לחשש של "אמא הולכת לעבור ניתוח ומה יהיה". שוחחנו כל יום בטלפון ולא שמעתי ממנה כל אמירה, ואף לא בטון הדיבור, שיכלה להעיד על קושי/מצוקה כלשהם. לפני כחצי שנה נסעתי לחו"ל עם אחייניתי (מתנת בת מצווה). הפרידה עברה ללא קושי נראה לעין וגם במהלך שהייתנו בחו"ל, לא חשתי בקושי מיוחד.(שוחחנו כל יום בטלפון וגם אחותי לא דיווחה על קושי כלשהו שנראה וגם לא שבוטא ע"י בתי). משהו אצלנו לא בסדר?!
 

China8

New member
נראה לי שאתן בסדר גמור


אמנם אצלנו עדיין לא היו לינות אצל חברים וגם לא ישנו אצלנו, אבל השנה לצערי גם אני עברתי פרוצדורה רפואית שהצריכה שבוע מחוץ לבית. הקטנה נשארה עם אמא שלי, היה ביניהן חיבור נהדר ולא נרשמו ארועי משבר מיוחדים תודה לאל. כמובן שהיה געגוע, ומדי פעם כש"חוקי סבתא" לא היו מקובלים עליה אז היא מאד רצתה את אמא...
אבל באמת באופן אישי נראה לי שזה תלוי ילד. חכול להיות שיהיו ילדים ביולוגיים שיחושו אותה חרדה. אולי ההורים לילדים ביולוגיים כאן יוכלו לחלוק מעט האם חרדת "הישכחו אותי" היא מנת חלקם הבלעדית של מאומצים?
 
בתגובה שלי כאן למעלה

תיארתי בדיוק את "הישכחו אותי" כמחשבה שלי,כילדה ביולוגית ,בגיל 4.
יש בפורום מטוטלת בין להסכים שדברים קשורים באימוץ לבין לא להסכים. ופה זה נראה לי ,כמו שאמרת ,תלוי בילד,ולאו דווקא קשור לאימוץ.
 
כמובן שלא

כמו שאצל ילדים שנולדו למשפחתם יש מגוון תגובות ללינה מחוץ לבית. מגוון שמשרעתו כה גדולה, עד כי מי שלא מכיר את זיו לעומק, לא ישים לב לזוית המיוחדת שלה, גם לילדים שאומצו למשפחתם יש מגוון תגובות, והגיוני מאוד שלחלקם לא יהיו בעיות בהפרדות מוגבלת בזמן.

בסופו של דבר, התגובה של זיו היא צרוף גורמים, שאימוץ בגיל שלוש הוא רק אחד מהם (ילדה יחידה, גוננות יתר של הורים, אופי הם רק חלק מהגורמים האחרים שעליהם אני יכולה לחשוב ברגע זה). במקרה של זיו, גם אם קיימים גורמים נוספים, עדין, מהכרות איתה, לאימוץ יש חלק גדול בכך. חלק גדול, לא בלעדי. (אבל לעזוב אותנו מיוזמתה לבית של השכנים, כדי לשחק עם חברה, ממש לא נכלל בפחדים שלה, ועכשיו בדיוק הגיע הזמן ללכת לאסוף אותה.)
 
למעלה