מופנמים, מוחצנים ומה שביניהם
בודאי שאין לי אמונה בעצמי בתחומים מסוימים, ולא בכדי. הבעיה היא לא ביישנות או מבוכה בחברה חדשה או זרה עד שמכירים, מתרגלים וכו´ - אם זה היה כך זה היה פתיר, אלא הצורך "להתנהג כרומאי" בחברה מוכרת, בין אנשים "קרובים" כמו משפחה וחברים. לדעתי זה קשור הרבה יותר להבדלים באישיות מאשר לחוסר בטחון עצמי או משהו כזה. העובדה היא שאנשים באמת נרדמים (פיזית ממש, לעתים) באמצע (יותר לכיוון ההתחלה) שאני מדברת - רק אתמול זה שוב קרה לי. אגב, השתמשתי גם בצ´אטים באינטרנט כדי לתרגל שיחות סלוניות - רפליקות קצרות, פואנטות, דחיסת תוכן, "עריכה" (ויתור על תוכן) מהירות תגובה. דווקא ה"קורסים" שעשיתי לעצמי - ההתבוננות, הניתוח והתרגול של ההתנהגות וההתבטאות של בני אדם - כן סייעו לי לחקות אותם במידה סבירה (6 מינוס), אבל ברור שאין לי שום סיפוק מזה, חוץ מעצם האתגר. האינטרנט לא נתן לי מסך להתחבא מאחריו, אלא פשוט את האפשרות להתבטא יותר באריכות, בלי הצורך במהירות תגובה, קיצור, ויתור, שפת גוף ושאר מיטות סדום, ועל הנושאים שמעניינים אותי. מגע, מבט וליטוף יכולים להיות טובים ומשמעותיים כשיש גם קשר מנטלי, כשמכירים ומבינים זה את זה ומתעניינים זה בנפשו ומחשבתו של זה, אבל בשבילי הם די ריקים כשאין את הדבר המרכזי - הקשר הנפשי. כשאין מגע נפשי המגע הפיזי יוצר תחושה של בדידות והמבט אינו רואה דבר באמת. תקשורת בהתכתבות, כמו באינטרנט, אינה תחליף ל"דבר האמיתי", אלא היא קרובה יותר אליו מאשר תקשורת פנים אל פנים כי היא מאפשרת יותר התעמקות ובהירות. אולי שילוב בין השניים - חברות שכוללת גם מפגשים פנים אל פנים וגם התכתבות - הוא הדבר המתאים בשבילי, אבל למי יש זמן לזה אחרי גיל ההתבגרות, נכון? באמת רציתי להתייחס לטיפוסי אישיות בהקשר של האינטרנט, אבל אני אאלץ להשאיר את זה להזדמנות אחרת כי לוקחים לי פה את המחשב.