אתם חושבים ש..............?

[טל-יה]

אתם חושבים ש..............?

עיתונאים (בפרט הם) או עמך

אמורים או צריכים להיכנס לורידים של משפחות ממש אחורי

או לעזוב אותם עם הקרובים אליהם? מה דעתכם על תמונות תקריב או שידורים און ליין לפני או אולי שהמשפחות רואות או מחפשות במסך הקטן. זה בסיסי, חיוני? או... אחר?

 

[עליזה 22]

נורא ואיום בעיני החדירה לפרטיות

של אותן משפחות אומללות.אבל אין לי מושג מה הן מרגישות.

 

[magy]

בכל הכתבות הסופר רגישות האלה

אני שואלת את עצמי איך יכולים הורים להחשף אחרי מספר שעות אולי המשפחות עדיין בהלם.....אולי רוצות להעביר מסר דחוף לעם.... בכל אופן.......זה תפקיד העיתונאי........ כל משפחה רשאית לסרב.......שלא יציקו לה......בשעות כל כך קשות. כנראה שיש פה טנגו לשניים......

 

[באה לפעמים]

אמת מגי...יש טנגו לשניים

אצלינו מיד אחרי האסון... עוד לפני שקרובינו ידעו עליו העיתונאים התקבצו ליד הבית. אני לא רציתי להכניס אותם אבל, האבא של בנינו רצה מאד. וכך הם ראיינו את האבא מבלי להפריע לי. הם לא מציקים, לפי מה שהיה אצלינו. הם בדרך כלל מבקשים רשות ממישהו מהנוכחים, ורק אחרי שנותנים להם רשות הם נכנסים פנימה. מצד אחד יש צורך לשתף את הסביבה בכאב הנורא, ומצד שני ישנו קהל הרוצה לשמוע. אין מה לקנא בעשייה הזו שלהם.

 

[magy]

כואב לקרוא שעברתם אסון דומה

 

[באה לפעמים]

תודה

 

[עליזה 22]

באה ,אני מאוד מצטערת על האובדן שלכם

 

[באה לפעמים]

טל-יה, לפני כ 20 שנה ויותר

לא היו מסקרים אירועים כאלה. העיתונאים לא היו נכנסים לבית אבל. רק מאז שהטלוייזיה נכנסה לחיינו, האמת היא שגם לא מיד אלא אחרי כמה שנים הם התחילו לסקר משפחות שכולות. ומשיחות שהיו לי עם משפחות "ותיקות", של לפני עידן התקשורת האלקטרונית בתחום השכול, רבים מהם הביעו סימני קנאה על הסיקור שהבנים שלנו מקבלים, ועל התודעה הציבורית של נופלים או קורבנות של הפיגועים. יש גם ביניהם שמאד רוצים שהתקשורת תביא את הסיפור של בנם\בתם אל הציבור הרחב, אבל זה ברוב המקרים לא מסתייע להם. גם פה ( לצערי הרב ) הרייטינג עובד. במיוחד אפשר היה לראות את הרצון של המשפחות לתת במה ליקירם, באסון המסוקים כאשר בבת אחת היו 73 הרוגים, וכל אחד שהיה בידו "נלחם" על פיסת במה. אני שואלת שאלה אחרת, ברשותך, האם זה בסדר שהתקשורת עוברת לסדר היום כל כך מהר. מי שלא שמע את שמו של החלל עד שעה 10:00 בבוקר יש סויים טובים שגם לא ישמע את שמו שוב. יש בזה איזשהו מסר לחברה הישראלית, כי המשפחה האבלה גם כך יושבת שבעה, היא לא קצרה את מועד האבלות. היא עטופה בבני משפחה ובחברים הקרובים. ולגבי תמונות התקריב זמן און ליין או אחריו, פה אני מאד נחרצת, תלמדו מהאמריקאים בזמן אסון התאומים. זה לא שהם כאבו פחות, הם רק כבדו את הנפגעים ואת מתיהם.

 

[magy]

יש לנו הרבה

ללמוד מהאמריקאים בנושא זה.... נכתב על זה ודובר רבות.....על הזהירות, בה הם נוקטים כדי לא לחדור למקומות כל כך עדינים ורגישים.... כבוד האדם וחירותו......מיושם היטב על ידם..... דווקא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות......

 

[עליזה 22]

אני עד היום לא מבינה

איך עוברים מיום זכרון ליום העצמאות.

 

[באה לפעמים]

פורפור...לא עוברים

ביום הזכרון הבית מלא בחיילים וחברים ובערב, יוק... כולם נעלמים למסיבות. אין בליבי עליהם. מכיון שפה זהו פורום "נוסטלגיה" אז אתחבר לנושא הפורום ואומר לך שבין לבין, חושבים על מה היה כשהיה אחרת. מצטערת שהכנסתי קצת נימה אישית לנושא שהובא לכאן אבל, רציתי פשוט להביא עובדות "מהשטח".

 

[באה לפעמים]

בדיוק, כבוד האדם וחירותו, נכון אמרת

יש לי טענה כלפי העורכים הם שולחים את העיתונאים. התחרות בין הכתבים היא כל כך גדולה והעורכים כל כך צמאי דם שזה ממש מעביר צמרמורת. היום, בתוכנית "תיק תקשורת" בערוץ 2 , ראיינו עורכת החדשות של ערוץ 10 , טלי עובדיה, שהיא, כפי שהבנתי גם בא ממשפחת השכול. היא אמרה מפורשות שהיא נתנה הוראה לכל הכתבים לא ללכת לבתים של הקורבנות ולא לסקר את הלוויות. אין לי ספק שזה בא לה מהנסיון האישי.

 

[טל-יה]

אז הנה המחשבות שלי

השאלה שלי לא באה סתם , היא באה אחרי שראיתי גם את התכנית תיק תקשורת וגם ראיתי את יעל דן וגם טלי עובדיה ואת התשובות של שתיהן וכן הדילמה של רזי ברקאי ולכן הבאתי את השאלה לכאן. אני לא באה לשפוט מה כל משפחה אמורה לעשות. קראתי גם עיתוני סופ"ש ועיתונים מקומיים שלנו בחיפה וחשבתי בין היתר על המשפחות שאיבדו את יקיריהם בפיצוץ במסעדת מצה טוב זה גם חלק מחיפה לא שמשפחות שכול אחרות לא בעניין אבל זה עלה לי בראש אחרי קריאת המוספים המקומיים. ובעצם מי זוכר את הפיגוע במצא? כאילו עברנו לסדר היום הם היו בתקשורת איזה שבוע כולם אספו אותם לחיקם. ואחרי איזה תקופת מה הם נשארים לבד. עם הבעיות היומיומיות חלק חוזר לחיים או מנסה לחזור ולהשתקם. אין כמו איבוד בן משפחה. חלק שוקעים בדיכאונות ומישקעים וכדומה. קחו למשל את רונה רמון. איזה אצילות איזה חוזק כל התקשורת עטפה אותה והיא בצדק חזרה לה לארה"ב כדי לא לעבור מסכת של כניסה לתוך הבית הפרטי שלהם אחרי חודש זה עדיין נוגע בכאב אבל לא באותה עוצמה. כמו בימים הראשונים. תמיד התקשורת נזכרת בפיגוע הבא במשפחות שעבור בעבר פיגוע ומנסים להביא אותם לערב ראיונות של אחד על אחד או אחרים. ולפתוח מחדש את הפצעים. לדעתי זה פסול.... ובאה מאהבה לא העליתי על דעתי שנושא כזה הוא חלק מחייך. ומקוה שלא פתחתי נקודה כואבת ורגישה ומחזקת אותך מכאן.

 

[באה לפעמים]

טל-יה, אז ראשית, נהפוך הוא

אני היא זו שמרגישה קצת שלא בנוח שהבאתי את אסוני למרכז הבמה. ישנו פורום של שכול, ושם זה בסדר. אני משתדלת שלא להזכיר את העובדה שאני אם שכולה בשביל לא לגרום לסביבה שלי להרגיש שלא בנוח. ואני מקוה שאכן ימשיכו להתיחס אלי כמו קודם, ועל כך אודה לכולם. ולעצם הנושא. גם רזי, וגם טלי הם שייכים למשפחת השכול, ולא במקרה הם העלו את הנושא. ולדבר השני שאת מעלה. הערתי פה לפני כמה ימים ששגרה זהו דבר מחזק, ואני עדיין דבקה בזה. נכון שבמשך שבוע לפחות, זה בדרך כלל יותר, עוטפים אותנו מצד המשפחה והחברים, אבל כפי שכולנו שמענו לא פעם, להצלחה יש שותפים ואילו הכאב ( או ההפסד ) הוא יתום. כך גם בשכול. למרות שהחברים רוצים לעטוף ולרפד, בסופו של דבר אנחנו לבד בעיניין הזה. לגבי ההבאה של משפחות שנפגעו בעבר לתקשורת על מנת לראיין אותם, לפעמים זו חוויה מתקנת למשפחות עצמן. תודה על הרגישות שלכם

באה. נ.ב. טל-יה, כתבת בטעות באה מאהבה. אהבתי מאד

 

[נסחף לירח ולים]

באה לפעמים תמיד מאהבה ../images/Emo23.gif

שולח לך חיבוקים והרבה אהבה. הנסחף

 

[kessem]

משתתפת בצערך מעומק הלב. לצערי

התקשורת לעיתים מפגינה עד כמה היא חסרת רגישות . לגבי המשפחות,כל אחד בוחר את הדרך לפרוק את צערו, ולעיתים השיתוף עם קהל הצופים/מאזינים מועיל ומקל. לדאבוני השכול והאבל מצויים בארצנו למודת המלחמות והאסונות. הגיע הזמן שאנשי התקשורת ילמדו כיצד לסקר את האירועים בלי לפגוע בקורבנות ובמשפחותיהם ומבלי לראיין עדי ראיה מבוהלים המפרטים את הזוועות שניגלו לעיניהם....והדוגמאות רבות ומגוונות. ושוב...מבקשת להביע צערי,באה לפעמים.

 

[באה לפעמים]

תודה קסם.