אפרודיטה29
New member
אש וקרח
מאת רוברט פרוסט אומרים תבל תכלה באש ויש גורסים - בקרח. ממה שלי נודע על חשק אסכים עם התומכים באש. אך אם תחרב היא בשניה דומה אדע על השנאה די עד לומר שלכליה עצמת הקרח גם דיה. כן. נתפסתי בקללתי. עדיין מכחישה. "הכל וירטואלי" איך הייתי כל כך לא זהירה. אני יודעת את התשובה. רציתי. רציתי בתוך תוכי שזה יתגלה. עשר שנים של קרח. עשר שנים של רצון ותשוקה לחיות, להרגיש, להיות איתך. לרצות שתאהב אותי, שתחבק אותי, שתגיד לי מילים של אהבה. תגיד לי כמו שהוא אמר לי, שאני מדהימה ויפה וחתיכה "מיליון דולר בייבי". ורק אתה מתעלם. גם עכשיו אתה מתעלם. שולף את נשק יום הדין- ההתעלמות, הקרח השורף. רוצה שתגיד משהו. תן לי סטירה, תגיד לי "יא זונה, בוגדת". ככה עבר עלי העשור האחרון: בחורה יפה, בבית ריק. לילות על גבי לילות של בדידות, מתכרבלת לי בפוך. בבוקר מחייכת "תופרת חיוך". לימודים , עבודה, חדר כושר. יום יום אותו ריטואל. התקופה הזאת. השלושה חודשים האלו, היו שיכרון חושים. פעם ראשונה בעשור האחרון שהרגשתי שאני חיה. שאני קיימת. שאני נושמת. אני מרגישה את ההרגשה הזו לכמה דקות בזמן אימון כשאני מביאה את עצמי למצב של סבל גופני או יותר נכון סיבולת גופנית עד קצה גבול היכולת. אנדורפינים מתפשטים לי בגוף. אני חיה. אבל רק לזמן קצר. בשלושה חודשים האלו הרגשתי את זה יום ולילה. גם בחלומות. ועכשיו, חזרתי לכפור של "אהבתך" בעלי היקר, ההתעלמות שלך שורפת אותי. מכחידה אותי. מענה אותי. שרוף אותי באש. בבקשה רק לא בקרח.
מאת רוברט פרוסט אומרים תבל תכלה באש ויש גורסים - בקרח. ממה שלי נודע על חשק אסכים עם התומכים באש. אך אם תחרב היא בשניה דומה אדע על השנאה די עד לומר שלכליה עצמת הקרח גם דיה. כן. נתפסתי בקללתי. עדיין מכחישה. "הכל וירטואלי" איך הייתי כל כך לא זהירה. אני יודעת את התשובה. רציתי. רציתי בתוך תוכי שזה יתגלה. עשר שנים של קרח. עשר שנים של רצון ותשוקה לחיות, להרגיש, להיות איתך. לרצות שתאהב אותי, שתחבק אותי, שתגיד לי מילים של אהבה. תגיד לי כמו שהוא אמר לי, שאני מדהימה ויפה וחתיכה "מיליון דולר בייבי". ורק אתה מתעלם. גם עכשיו אתה מתעלם. שולף את נשק יום הדין- ההתעלמות, הקרח השורף. רוצה שתגיד משהו. תן לי סטירה, תגיד לי "יא זונה, בוגדת". ככה עבר עלי העשור האחרון: בחורה יפה, בבית ריק. לילות על גבי לילות של בדידות, מתכרבלת לי בפוך. בבוקר מחייכת "תופרת חיוך". לימודים , עבודה, חדר כושר. יום יום אותו ריטואל. התקופה הזאת. השלושה חודשים האלו, היו שיכרון חושים. פעם ראשונה בעשור האחרון שהרגשתי שאני חיה. שאני קיימת. שאני נושמת. אני מרגישה את ההרגשה הזו לכמה דקות בזמן אימון כשאני מביאה את עצמי למצב של סבל גופני או יותר נכון סיבולת גופנית עד קצה גבול היכולת. אנדורפינים מתפשטים לי בגוף. אני חיה. אבל רק לזמן קצר. בשלושה חודשים האלו הרגשתי את זה יום ולילה. גם בחלומות. ועכשיו, חזרתי לכפור של "אהבתך" בעלי היקר, ההתעלמות שלך שורפת אותי. מכחידה אותי. מענה אותי. שרוף אותי באש. בבקשה רק לא בקרח.
