איניגו על הבוקר
New member
אשת השגריר - חלק א'
"בבקשה אדוני וגבירתי - המקומות שלכם מוכנים". השרת האדיב פתח את דלת העץ הכבדה והכניס אותנו פנימה. בית מפואר, נראה כמו שרק בתים אירופאיים נראים. הרבה אנשים. חשובים. שמנים. קרחים. מזיעים ורגילים. נוף של קבלת פנים ממוצעת. נוף נוראי. ורק משהו אחד קטן לא הסתדר לי בנוף הזה ולקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק. נוכחותו היתה פשוט בלתי ניתנת להתעלמות. וזה מה שהיה חריג כל כך בנוף שכל כך קל להתעלם ממנו. גבוה מאוד, חליפה יוקרתית עוטפת גוף צעיר ורחב, פנים קצת מרובעות ומאוד גבריות. מגולח, שער שחור קצר. כל כך שונה, שלרגע שקעתי, ורק לאחר שנית מספר הבנתי שאני פשוט בוהה בו והדבר לכל הפחות לא מנומס. למרבית זעזוע הבחנתי פתאום שגם הוא תפס את מבטי וגם הוא מביט עליי במבט ישיר, נטול כל ביישנות טבעית למבט ראשון. נבוכה נורא, פתאום מרגישה את מבטו חודר דרכי כמו מקדח חם, העדפתי להסתלק מיד ובמהירות לשרותים. עומדת מול הראי הענק. לא יודעת איך יכולתי. אני בת 28. הוא בן 49. הוא שגריר. אני סטודנטית לתקשורת. אמנם מבית של שגריר. אבל איך ? איך אני נותנת לדבר הזה לגעת כל לילה בגופי ? בוחנת את הגוף שלי. רזה (האימונים המפרכים), חזה כבד עטוף בבד סאטן לבן מבריק (התפתחתי מוקדם וטוב), רגליים ארוכות חלקות ומבריקות. כל כך שמרתי את עצמי כל השנים. ועכשיו הייצור הזקן הזה לוקח אותי כל לילה, עם 2 וויאגרה. חודר אליי בכח, אני בקושי מרטיבה, גומר תוך 3 דקות ונרדם. ואני מאוננת בשביל לזכור את טעם האורגזמה, ובוכה. מפנטזת על גבר סקסי ועדין, שיתחשב, ויענג, שלא יזיין ויברח. קשה לי. ניגבתי את הדמעות, תיקנתי קצת את האיפור המרוח. מרגישה כל כך זקנה ולא רצויה, אספתי את שברי עצמי ויצאתי אל אולם הנשפים הענק. אין מה לומר, פאר לא היה חסר בקבלת הפנים הזו. שולחן ענק ניצב במרכז האולם, המון אדם ישבו סביבו. רק כסא אחד היה ריק, שמן הסתם נועד לי. מצד ימין ישב בעלי מזה 3 שנים, שנאתי הגדולה מזה שנתיים. מצד שמאל ישב... כמובן, הגורל לא היה יכול לשחק איתי בדיחה גרועה יותר. מצדי השמאלי ישב אותו החתיך ההורס שראיתיו בכניסה לבית השגריר. התקרבתי למקום מושבי, משרת אדיב הזיז את הכסא ועזר לי לשבת. בעלי "היקר" הסתובב אליי, ראה שזו אני, סינן "היי" בנימת אכזבה קלה. "תכירי, זה ג'יי, עוזר הקונסול שלנו". ג'יי חייך אליי חיוך רחב, והושיט לי את היד. טעות א'. הנחתי את ידי בתוך היד שלו. ידו היתה מחוספסת, גדולה ויבשה. כל החיים היתה לי חולשה לגברים עם ידיים גדולות, וזו היתה מהמשובחות שראיתי. הרגשתי פתאום בטוחה, ופתאום הרגשתי שהיד הזו חייבת לגעת בי. לא משנה איך ואיפה, רק להרגיש אותה עליי. הרמתי את עיניי, הסתכלתי עליו, ושוב קיבלתי את אותו המבט החודר דרכי, ומפלח אותי לשניים. גל נמוך של חרמנות יצא מהיד שלי הנמצאת עדיין בתוך היד שלו, ושטפה קלות את כל הגוף. הרגשתי את פטמותיי מתקשות קצת מתחככות בבד הנעים של החזיה. "מטורפת", עברה מחשבה בראשי. "את עם בעלך בקבלת פנים של ראש ממשלת מדינה ידידותית, ואת לא תגרמי לתקרית דיפלומטית". שלפתי את ידי, תלשתי את המבט שלי מהעיניים שלו והסתובבתי עם הפנים אל השולחן. בזווית של העין תפסתי זוג עיניים מחייכות חיוך קטן וגברי. הגיעה המנה הראשונה. מנסה להשכיח את ההתרגשות שעברה עליי מקודם, ומשתדלת לא לחשוב על ג'יי המדהים שישב לימיני, התחלתי לתקוע את המזלג שלי במנה מיניאטורית של פטה כבד אווז. "הם והמנות שלהם" חשבתי, חולמת בפעם המי יודע כמה על מנת פלאפל בדרום תל אביב. השגריר המארח קם פתאום, דפק עם המזלג על כוס היין שלו, וכשכולם היישרו מבטם אליו, פצח בנאום ארוך וכצפוי, משעם נורא. כולם הסתכלו עליו. חוץ ממני. ומג'יי. אני בהיתי באוויר האולם. ג'יי הסתכל עליי. הרגשתי את זה. יכולתי להרגיש את נשימתו על צווארי, ואת מבטו על כל גופי. מהראש עד אצבעות הרגליים. הגל הנמוך תפס גובה, והתחלתי להרגיש שאני לאט לאט נשטפת אל ים הגירוי הלא מושג. פטמותיי נתקשו שוב, ואוטומטית הצמדתי את שתי רגליי, כאשר התחלתי להרגיש את הרטיבות הבוגדנית נוצרת בתוכי. ידעתי שהוא מסתכל. וידעתי שהוא רוצה לגעת בי. זה משהו שהרגשתי. ואז הרגשתי יד גדולה ומחוספסת נוחתת בעדינות על הברך שלי מתחת לשולחן. טעות ב'. לא הוצאתי הגה ולא הזזתי אותו. הערב התחיל. המשך יבוא....
"בבקשה אדוני וגבירתי - המקומות שלכם מוכנים". השרת האדיב פתח את דלת העץ הכבדה והכניס אותנו פנימה. בית מפואר, נראה כמו שרק בתים אירופאיים נראים. הרבה אנשים. חשובים. שמנים. קרחים. מזיעים ורגילים. נוף של קבלת פנים ממוצעת. נוף נוראי. ורק משהו אחד קטן לא הסתדר לי בנוף הזה ולקח לי קצת זמן להבין מה בדיוק. נוכחותו היתה פשוט בלתי ניתנת להתעלמות. וזה מה שהיה חריג כל כך בנוף שכל כך קל להתעלם ממנו. גבוה מאוד, חליפה יוקרתית עוטפת גוף צעיר ורחב, פנים קצת מרובעות ומאוד גבריות. מגולח, שער שחור קצר. כל כך שונה, שלרגע שקעתי, ורק לאחר שנית מספר הבנתי שאני פשוט בוהה בו והדבר לכל הפחות לא מנומס. למרבית זעזוע הבחנתי פתאום שגם הוא תפס את מבטי וגם הוא מביט עליי במבט ישיר, נטול כל ביישנות טבעית למבט ראשון. נבוכה נורא, פתאום מרגישה את מבטו חודר דרכי כמו מקדח חם, העדפתי להסתלק מיד ובמהירות לשרותים. עומדת מול הראי הענק. לא יודעת איך יכולתי. אני בת 28. הוא בן 49. הוא שגריר. אני סטודנטית לתקשורת. אמנם מבית של שגריר. אבל איך ? איך אני נותנת לדבר הזה לגעת כל לילה בגופי ? בוחנת את הגוף שלי. רזה (האימונים המפרכים), חזה כבד עטוף בבד סאטן לבן מבריק (התפתחתי מוקדם וטוב), רגליים ארוכות חלקות ומבריקות. כל כך שמרתי את עצמי כל השנים. ועכשיו הייצור הזקן הזה לוקח אותי כל לילה, עם 2 וויאגרה. חודר אליי בכח, אני בקושי מרטיבה, גומר תוך 3 דקות ונרדם. ואני מאוננת בשביל לזכור את טעם האורגזמה, ובוכה. מפנטזת על גבר סקסי ועדין, שיתחשב, ויענג, שלא יזיין ויברח. קשה לי. ניגבתי את הדמעות, תיקנתי קצת את האיפור המרוח. מרגישה כל כך זקנה ולא רצויה, אספתי את שברי עצמי ויצאתי אל אולם הנשפים הענק. אין מה לומר, פאר לא היה חסר בקבלת הפנים הזו. שולחן ענק ניצב במרכז האולם, המון אדם ישבו סביבו. רק כסא אחד היה ריק, שמן הסתם נועד לי. מצד ימין ישב בעלי מזה 3 שנים, שנאתי הגדולה מזה שנתיים. מצד שמאל ישב... כמובן, הגורל לא היה יכול לשחק איתי בדיחה גרועה יותר. מצדי השמאלי ישב אותו החתיך ההורס שראיתיו בכניסה לבית השגריר. התקרבתי למקום מושבי, משרת אדיב הזיז את הכסא ועזר לי לשבת. בעלי "היקר" הסתובב אליי, ראה שזו אני, סינן "היי" בנימת אכזבה קלה. "תכירי, זה ג'יי, עוזר הקונסול שלנו". ג'יי חייך אליי חיוך רחב, והושיט לי את היד. טעות א'. הנחתי את ידי בתוך היד שלו. ידו היתה מחוספסת, גדולה ויבשה. כל החיים היתה לי חולשה לגברים עם ידיים גדולות, וזו היתה מהמשובחות שראיתי. הרגשתי פתאום בטוחה, ופתאום הרגשתי שהיד הזו חייבת לגעת בי. לא משנה איך ואיפה, רק להרגיש אותה עליי. הרמתי את עיניי, הסתכלתי עליו, ושוב קיבלתי את אותו המבט החודר דרכי, ומפלח אותי לשניים. גל נמוך של חרמנות יצא מהיד שלי הנמצאת עדיין בתוך היד שלו, ושטפה קלות את כל הגוף. הרגשתי את פטמותיי מתקשות קצת מתחככות בבד הנעים של החזיה. "מטורפת", עברה מחשבה בראשי. "את עם בעלך בקבלת פנים של ראש ממשלת מדינה ידידותית, ואת לא תגרמי לתקרית דיפלומטית". שלפתי את ידי, תלשתי את המבט שלי מהעיניים שלו והסתובבתי עם הפנים אל השולחן. בזווית של העין תפסתי זוג עיניים מחייכות חיוך קטן וגברי. הגיעה המנה הראשונה. מנסה להשכיח את ההתרגשות שעברה עליי מקודם, ומשתדלת לא לחשוב על ג'יי המדהים שישב לימיני, התחלתי לתקוע את המזלג שלי במנה מיניאטורית של פטה כבד אווז. "הם והמנות שלהם" חשבתי, חולמת בפעם המי יודע כמה על מנת פלאפל בדרום תל אביב. השגריר המארח קם פתאום, דפק עם המזלג על כוס היין שלו, וכשכולם היישרו מבטם אליו, פצח בנאום ארוך וכצפוי, משעם נורא. כולם הסתכלו עליו. חוץ ממני. ומג'יי. אני בהיתי באוויר האולם. ג'יי הסתכל עליי. הרגשתי את זה. יכולתי להרגיש את נשימתו על צווארי, ואת מבטו על כל גופי. מהראש עד אצבעות הרגליים. הגל הנמוך תפס גובה, והתחלתי להרגיש שאני לאט לאט נשטפת אל ים הגירוי הלא מושג. פטמותיי נתקשו שוב, ואוטומטית הצמדתי את שתי רגליי, כאשר התחלתי להרגיש את הרטיבות הבוגדנית נוצרת בתוכי. ידעתי שהוא מסתכל. וידעתי שהוא רוצה לגעת בי. זה משהו שהרגשתי. ואז הרגשתי יד גדולה ומחוספסת נוחתת בעדינות על הברך שלי מתחת לשולחן. טעות ב'. לא הוצאתי הגה ולא הזזתי אותו. הערב התחיל. המשך יבוא....
קבלו את הסוף