עתליה3 המקורית
New member
אשר יגורתי בא ../images/Emo7.gif
ומה זה הדבר שיגורתי? שיגידו לי שמשהו לא בסדר עם מיכאל, שיש לו הפרעת תקשורת. וזה בדיוק מה שקרה היום. היינו באבחון בהתפתחות הילד, אצל ד"ר זנדהאוס (רופא ההתפתחות הראשי של מחוז דן) ובוני (קלינאית תקשורת כנ"ל). זומנו לשם בדחיפות בעקבות מכתב שכתבתי ושתיאר את ההתנהגות שלו, ושלא בצורה המחמירה ביותר. כשחיכינו בתור בעלי עוד "ירד" עליי והפנה את תשומת לבי לכך שעל פי הכרזות - יש הליך אבחוני מיוחד לילדים עם הורים "בעלי סף חרדה גבוה"... אבל מהרגע שנכנסנו לאבחון עצמו, היה ברור לכל הנמצאים בחדר שהגענו לשם לא סתם. הילד כמעט ולא יצר קשר עין, לא התייחס לאנשים בחדר ו"חיפצן" אותם, ובקיצור הפגין את מיטב ההתנהגויות המדאיגות שהביאו אותנו לשם. אחרי שעה שהייתה ממש עינוי, הד"ר והקלינאית אמרו לנו שיש בעיית תקשורת ראשונית, ומכיוון שהוא כל כך קטן (שנה+10) עדיין קשה להגיד חד-משמעית לאיפה זה יתפתח, אבל החשש הוא ל-PDD (הנה, אמרתי את זה...). הופנינו לאבחון דחוף אצל פסיכולוג ולעו"ס, ואנחנו אמורים להתחיל בקרוב קלינאית וריפוי בעיסוק. מהרגע שיצאנו משם אני בקושי מחזיקה את עצמי שלא לבכות (ואני בעבודה, אז לא ממש יש לי ברירה, ואני מעדיפה להיות כאן מאשר בבית, ששם אני אתפרק לגמרי). אני לא יודעת איך החיים שלנו יראו מעכשיו, מה יהיה, האם הילד יתקדם לאנשהו או שכל החיים הוא יישאר תלוי בנו לכל דבר, פגיע כל כך. קשה לי להאמין ש(גם) הסיוט הזה קורה לי, ואני מרגישה רצון ללכת לישון ולהתעורר רק אם יבטיחו לי שהכל חלום רע. לא יודעת מאיפה אקח את הכוחות, אבל אני יודעת שאני חייבת, כי הילדים שלי צריכים אותי. אני יודעת שיש הרבה מקרים שבהם עם עבודה קשה מצליחים להתקדם מאוד יפה וכו', אבל כרגע אני לא מצליחה לחשוב על זה, אלא רק על המבטים הבקורתיים והדחייה שבהם הבן שלי נידון להתקל לכל אורך חייו, ואני לא יודעת איך להגן עליו. אז אל תנסו לעודד אותי כרגע, אני רק רוצה לשפוך את הלב ואולי גם
. עתליה
ומה זה הדבר שיגורתי? שיגידו לי שמשהו לא בסדר עם מיכאל, שיש לו הפרעת תקשורת. וזה בדיוק מה שקרה היום. היינו באבחון בהתפתחות הילד, אצל ד"ר זנדהאוס (רופא ההתפתחות הראשי של מחוז דן) ובוני (קלינאית תקשורת כנ"ל). זומנו לשם בדחיפות בעקבות מכתב שכתבתי ושתיאר את ההתנהגות שלו, ושלא בצורה המחמירה ביותר. כשחיכינו בתור בעלי עוד "ירד" עליי והפנה את תשומת לבי לכך שעל פי הכרזות - יש הליך אבחוני מיוחד לילדים עם הורים "בעלי סף חרדה גבוה"... אבל מהרגע שנכנסנו לאבחון עצמו, היה ברור לכל הנמצאים בחדר שהגענו לשם לא סתם. הילד כמעט ולא יצר קשר עין, לא התייחס לאנשים בחדר ו"חיפצן" אותם, ובקיצור הפגין את מיטב ההתנהגויות המדאיגות שהביאו אותנו לשם. אחרי שעה שהייתה ממש עינוי, הד"ר והקלינאית אמרו לנו שיש בעיית תקשורת ראשונית, ומכיוון שהוא כל כך קטן (שנה+10) עדיין קשה להגיד חד-משמעית לאיפה זה יתפתח, אבל החשש הוא ל-PDD (הנה, אמרתי את זה...). הופנינו לאבחון דחוף אצל פסיכולוג ולעו"ס, ואנחנו אמורים להתחיל בקרוב קלינאית וריפוי בעיסוק. מהרגע שיצאנו משם אני בקושי מחזיקה את עצמי שלא לבכות (ואני בעבודה, אז לא ממש יש לי ברירה, ואני מעדיפה להיות כאן מאשר בבית, ששם אני אתפרק לגמרי). אני לא יודעת איך החיים שלנו יראו מעכשיו, מה יהיה, האם הילד יתקדם לאנשהו או שכל החיים הוא יישאר תלוי בנו לכל דבר, פגיע כל כך. קשה לי להאמין ש(גם) הסיוט הזה קורה לי, ואני מרגישה רצון ללכת לישון ולהתעורר רק אם יבטיחו לי שהכל חלום רע. לא יודעת מאיפה אקח את הכוחות, אבל אני יודעת שאני חייבת, כי הילדים שלי צריכים אותי. אני יודעת שיש הרבה מקרים שבהם עם עבודה קשה מצליחים להתקדם מאוד יפה וכו', אבל כרגע אני לא מצליחה לחשוב על זה, אלא רק על המבטים הבקורתיים והדחייה שבהם הבן שלי נידון להתקל לכל אורך חייו, ואני לא יודעת איך להגן עליו. אז אל תנסו לעודד אותי כרגע, אני רק רוצה לשפוך את הלב ואולי גם
