אשמת קרח ועדתו
שלום לאחר פרשת המרגלים הבאים לתור את הארץ , מגיע פרשת קרח , ולמתחילים בדרך ... פרשת המרגלים מדברת על הרגלי בני האדם בהיותם בתוך המרחב-זמן של הבריאה , דהיינו מה אני עושה ביום יום הזמני שלי ביחס לכלל היום האחד של הבריאה שהוא דומה למושג המרחב-זמן, שני היבטים מרכזים יש ליהדות לעומת מרחב-הזמן: 1)היבט החומר והשיחרור ממנו , ואברהם יצא מ-חרן (חר=חומר) היבט מודעות לעומת החומר הנקרא גם האל שדי , 2)היבט היציאה ממצבים תודעתים המשלבים חומריות ומודעות , או היבטים המייצרים על הנפש , או לשון יציאת מצרים , (הערה : יציאה רק ממצבי המודעות ללא החומר נקראת הארה ). אם נסתכל על כל המרחב-זמן מרגע הבריאה עצמו (בהשאלה רגע המפץ), ונתיחס לזמניות הקיומית הנחווית כבן אדם , נתאר את הירידה כהתהוות המקבלת היבטים נלווים של כרונולוגיה או עבר יחסי בתוך המרחב-זמן , המקיף את עצמותינו המודעת והמשתנה , מה שמכונה גם "נשמה" ,דהיינו הוויה מודעת בתוך המרחב-זמן , יחסה של הוויה מודעת זו להתהוות היחסית בתוך המרחב-זמן , היא באופן שהמרחב-זמן עצמו הופך למרחב המעוצב עי ידי פעילות זו ואף מקבל פרמטרים יחסיים של כרונולוגיה או היסטוריה לעומת מודעותו , מה שמכונה גם ה-"נחש הקדמוני" , וחזרה לפרשתינו : כאשר המרגלים תרים את הארץ הם בודקים את היבטי ההרגלים השונים של בני האדם , ורק שני מרגלים או צורות של הרגלים מצליחים לשמור על היבט המקורי של הנשמה מעל להיבט החומר - (שהוא כאמור המרחב-זמן המעוצב מההתהוות הנחווית) מה שביום יום קוראים לזה : הרוח מעל החומר . יחסיות זו מתוארת בתורה כהיבט הנקרא נחש על גחון (עולם האשליה) ומרבה הרגלים (הרגלינו הזמניים) , קורח ועדתו בהבינם יחסיות זו להיבטיה השימושים , טוענים מספר דברים , כולם קהל קדוש שהבורא נמצא בתוכו , ומתנגדים לשלטון משה שנקבע ע"י הבורא (והיית להם כאלהים) , משום היבטי הכוח והשליטה שהיו רגילים להם במצרים ,(כל רועיהם הטעום) ומעדיפים את החיבור הגשמי הפשוט בין קהל היהודים ללא התורה , הנקרא גם עגל הזהב , ולהמשיך ולשוטט במדבר (עולם הרוח) או לחזור למצרים , וכי הארץ המובטחת קרי שלטון על המודעות והחומר וכלל המרחב-זמן או הבריאה (ויצירת עולם אוטופי), אינה מעניינת אותם , והם רק מעונינים בשלטון , ואף טוענים שהם לא יעלו קרי יצאו מהחומר וממצבי התודעה המייצרים על הנפש , ובכך מתנגדים לנבחרות משה ולתורתו המשלבת את שני היבטים הללו במסגרת אחת , ומסתפקים בהיבט הנקרא בימיינו "טלית שכולה תכלת" או מעשים טובים של הבן אדם ללא המצוות , שזו הדרך הנכונה של ההתקדשות או היבט הפתיל תכלת בציצית , ראה ההבדל בין טלית שכולה תכלת לעומת הפתיל הבודד בציצית , ומכיוון שמדובר בהיבט של היום האחד בבריאה או כלל המרחב-זמן , תופעה זו נכונה לעת ולזמן הזה , ומחייבת עשייה של מצוות , "...וירא כבוד ה´ לעיני כל העדה" דוד היחיד
שלום לאחר פרשת המרגלים הבאים לתור את הארץ , מגיע פרשת קרח , ולמתחילים בדרך ... פרשת המרגלים מדברת על הרגלי בני האדם בהיותם בתוך המרחב-זמן של הבריאה , דהיינו מה אני עושה ביום יום הזמני שלי ביחס לכלל היום האחד של הבריאה שהוא דומה למושג המרחב-זמן, שני היבטים מרכזים יש ליהדות לעומת מרחב-הזמן: 1)היבט החומר והשיחרור ממנו , ואברהם יצא מ-חרן (חר=חומר) היבט מודעות לעומת החומר הנקרא גם האל שדי , 2)היבט היציאה ממצבים תודעתים המשלבים חומריות ומודעות , או היבטים המייצרים על הנפש , או לשון יציאת מצרים , (הערה : יציאה רק ממצבי המודעות ללא החומר נקראת הארה ). אם נסתכל על כל המרחב-זמן מרגע הבריאה עצמו (בהשאלה רגע המפץ), ונתיחס לזמניות הקיומית הנחווית כבן אדם , נתאר את הירידה כהתהוות המקבלת היבטים נלווים של כרונולוגיה או עבר יחסי בתוך המרחב-זמן , המקיף את עצמותינו המודעת והמשתנה , מה שמכונה גם "נשמה" ,דהיינו הוויה מודעת בתוך המרחב-זמן , יחסה של הוויה מודעת זו להתהוות היחסית בתוך המרחב-זמן , היא באופן שהמרחב-זמן עצמו הופך למרחב המעוצב עי ידי פעילות זו ואף מקבל פרמטרים יחסיים של כרונולוגיה או היסטוריה לעומת מודעותו , מה שמכונה גם ה-"נחש הקדמוני" , וחזרה לפרשתינו : כאשר המרגלים תרים את הארץ הם בודקים את היבטי ההרגלים השונים של בני האדם , ורק שני מרגלים או צורות של הרגלים מצליחים לשמור על היבט המקורי של הנשמה מעל להיבט החומר - (שהוא כאמור המרחב-זמן המעוצב מההתהוות הנחווית) מה שביום יום קוראים לזה : הרוח מעל החומר . יחסיות זו מתוארת בתורה כהיבט הנקרא נחש על גחון (עולם האשליה) ומרבה הרגלים (הרגלינו הזמניים) , קורח ועדתו בהבינם יחסיות זו להיבטיה השימושים , טוענים מספר דברים , כולם קהל קדוש שהבורא נמצא בתוכו , ומתנגדים לשלטון משה שנקבע ע"י הבורא (והיית להם כאלהים) , משום היבטי הכוח והשליטה שהיו רגילים להם במצרים ,(כל רועיהם הטעום) ומעדיפים את החיבור הגשמי הפשוט בין קהל היהודים ללא התורה , הנקרא גם עגל הזהב , ולהמשיך ולשוטט במדבר (עולם הרוח) או לחזור למצרים , וכי הארץ המובטחת קרי שלטון על המודעות והחומר וכלל המרחב-זמן או הבריאה (ויצירת עולם אוטופי), אינה מעניינת אותם , והם רק מעונינים בשלטון , ואף טוענים שהם לא יעלו קרי יצאו מהחומר וממצבי התודעה המייצרים על הנפש , ובכך מתנגדים לנבחרות משה ולתורתו המשלבת את שני היבטים הללו במסגרת אחת , ומסתפקים בהיבט הנקרא בימיינו "טלית שכולה תכלת" או מעשים טובים של הבן אדם ללא המצוות , שזו הדרך הנכונה של ההתקדשות או היבט הפתיל תכלת בציצית , ראה ההבדל בין טלית שכולה תכלת לעומת הפתיל הבודד בציצית , ומכיוון שמדובר בהיבט של היום האחד בבריאה או כלל המרחב-זמן , תופעה זו נכונה לעת ולזמן הזה , ומחייבת עשייה של מצוות , "...וירא כבוד ה´ לעיני כל העדה" דוד היחיד