וואו טאו,
מאיפה להתחיל? אני יודעת שכבר ספרתי בעבר פה על העובדה שאמי מתה בגיל יחסית צעיר. המוות שלה הכה בי בכל מובן ואופן הרבה שנים ונהל אותי מבלי שאהייה מודעת לכך. פה ושם הרגשתי חנק בגרון, דכאון בחגים, הרגשת תקיעות ובעיקר תחושה של אטימות רגשית למה שקורה סביב. דברים לא הצליחו ממש לגעת בי כי לא נתתי וכך התנתקתי מאחת המתנות היפות שנולדתי איתן: היכולת להרגיש. לבסוף הגעתי לטיפול בו התכנים אותם דחקתי התחילו לעלות וההתמודדות עם המוות , הסופיות,בית הקברות, מחלות והזדקנות הגוף הופיעו גם הם. התהליך עזר מאוד למודעות שלי לגדול, היכולת להרגיש חזרה אט אט וכשנעלמה ידעתי ברוב המקרים איפה לחפש את הסיבות... לימים הפכתי מטפלת בעצמי. עבודה עם חולים במצב של תרדמת רתקה אותי, השאלות מה קורה שם? מה עובר עליהם? האם הם איתנו? האם אני יכולה להיות איתם?האם יש משמעות למצב עבורם? האם יש יותר ממצב התודעה הרגיל שאנחנו מכירים ?האם הם שומעים? האם הם מרגישים? איך עוזרים למשפחה ועוד.. הרעיון להיות שותפה למסתורין בתהליך הזה הקסים אותי.וכך מצאתי את עצמי עם המטופלת הראשונה שלי במצב תרדמת , אשה מקסימה ומבוגרת מעל 70 אחרי שבץ מוחי. הפגישה הראשונה איתה היתה משמעותית מאוד עבורי. ..אני זוכרת שדברתי איתה בקצב איטי מאוד ואחרי בקשת רשות אחזתי בכף ידה. התחושה היתה שהיא מחפשת יד להאחז בה. עקבתי אחרי הסיגנלים של הגוף שלה, הנשימות, מצמוצי העיניים, היד שהתחילה לזוז, הדופק שהואץ, עודדתי אותה לחוות את מה שהיא חווה . ביליתי שם כמה שעות עוקבת אחרי הסיגנלים, מציעה התערבויות ובעיקר עם תחושה גדולה של יכולת לעזור למי שמבקשת את זה ללא מילים. כשעזבתי לימדתי מעט את בנה את הטכניקה והמיומנות ובעיקר את הגישה שאיתה אני עובדת. יום לאחר מכן היא פקחה את עיניה כשבנה שאל אותה אם היא רוצה לפגוש אותי שוב היה הנהנה בראשה. המשכנו לעבוד. האישה הזאת והמטופלים אחריה למדו אותי כמה דברים מאוד חשובים ופתחו אצלי יכולות חדשות של הקשבה והתבוננות.. הסיכוי למצוא את עצמונו במצב של תרדמת במשך החיים ובמיוחד לפני המוות גבוה למדי. ולכן אני מרגישה שהנושא חשוב. להלן כמה מחשבות שלי על הנושא מבוססות על נסיון: 1 גם במצב של תרדמת קורים דברים מאוד משמעותיים לאדם..בעבודה עם אנשים במצבי תרדמת אני מעודדת את המטופל לעבור את מה שהוא צריך לעבור שם.ההנחה היא שאם האדם יחווה את מה שהוא צריך לחוות שם הוא לא יצטרך "להתקע" במצב לזמן ממושך מידי ויוכלו לבחור להשאר או לעזוב. 2 לרפואה יש את היכולת לתחזק את הגוף ברמה מסויימת אבל אין כמעט התייחסות למצב הפנימי המיוחד שהאדם הנמצא בו. יש תחזוקה של הגוף הפיזי ולא מעבר לכך. התפקידים הפסיכולוגים והרוחנים של המצב לא זוכים להתייחסות. הרבה פעמים המצבים האלו הם הזדמנות לעבודה על מערכות יחסים והזמנה לעבודה פנימית עמוקה יותר. סוג העבודה המסויים הזה חזק אצלי את היכולת להתבונן, להאט קצב, להקשיב לסיגנלים הקטנים ביותר, להכנס פנימה ולחוות מצבי תודעה חלופיים בעצמי. 3 אנשים שיצאו מתרדמת מתארים שהיו מודעים למה שקורה סביבם אבל לא יכלו להגיב. כבוד אמיתי לגוף של המטופל והתהליך שלו חיונים בכל מצב ולצערי הרב לא תמיד מתקיימים. 4 המטפל יכול להציע למשפחה יכולת לתקשורת עם היקר להם. זאת מתנה נפלאה למשפחה. 5 לצד הטרגדיה המשפחתית ישנו פוטנציאל עצום לצמיחה והתעוררות עבור האדם ומשפחתו. 6 אימון בתהליכים כאלו בפרוש הופך אותי למטפלת טובה יותר, קשובה יותר, הראייה שלי על טרגדיות השתנתה, תחושת המשמעות של החיים מתחזקת אצלי מאוד אחרי עבודות מהסוג הזה. באופן מוזר (ואולי לא כל כך ) יש המון חיות, משמעות עמוקה,ועולם עשיר , עתיר רגש וצבע שמנסה להתגלות בכל פעם שאני נוגעת בצדדים שמעבר למוכר וזאת עבורי מתנה יקרה מפז. ובהקשר למוות..אני לא יודעת למה אבל המצבים האלו שבהם יש לי יכולת להיות שותפה לתהליך של המטופל שלי מעוררים בי חיוניות והתרגשות בעיקר והפחד מהמוות כמעט ולא קיים כשאני עובדת בצורה הזאת. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש לראות איך העבודה קרוב למוות מעוררת בתוכי כל כך הרבה השראה לחיים.(קלישאתי אבל נכון) אצל אבי התגלתה עכשיו מחלת הסרטן , לצערנו במצב די מתקדם. הפחד , הכאב וכל החברים הוותיקים נמצאים שם יש עוד הרבה על מה לעבוד ויש עוד הרבה להרגיש. תם ולא נשלם. תודה על ההקשבה, איש יקר מאוד.
