אשמח לעצה

[תום 246]

אשמח לעצה

בס"ד

שלום אנשים יקרים,

אחרי שפירסמתי את זה בפורום עשרים פלוס והבנתי שהפורום שם די מת, אני מפרסם את זה שוב, פה.
אני מרגיש שהחיים שלי לא מתקדמים לשום מקום. אתם יודעים מה, אני אפילו לא רוצה לפרט על זה.
לא כי אני לא יכול, לא כי כבר בכיתי על זה כ"כ הרבה לעצמי ולאנשים אחרים שכבר כמעט והרמתי ידיים.
לא. אני רוצה להתמקד. רוצה להפסיק לבכות ולהתחיל לחייך, והפעם באמת.

ככל שאני מבחין בזה יותר, אני מבין שאחד הדברים שהכי עוצרים אותי בחיים זו הבדידות.
אני מרגיש כ"כ לבד. כ"כ עם עצמי. אני לא יודע בדיוק למה ואיך זה קורה, אבל מאז שאני קטן אני לא מצליח להסתדר בחברה.
אולי זה החוסר בבטחון עצמי, אולי זה בגלל שאני לא מספיק מעריך את עצמי (והלוואי והייתי יודע איך לעשות את זה!).
באמת שאני לא יודע למה.
אבל בגלל זה אני לא מצליח להחזיק עבודה לתקופה ארוכה ואני מוצא את עצמי כבר שלושה חודשים בבית,
בגלל זה לכל מקום שאני הולך אני נעלם בין אנשים וכל מה שאני רוצה זה לברוח,
ובגלל זה אני סגור כל היום בבית בלי חברים, כי אין לי עם מי לצאת,
ובגלל זה גם אין לי כתף לבכות עליה כשצריך, או מישהו שישמח איתי על איך שסוף סוף אחרי הרבה זמן אני מתקדם באפיה.
משפחה זה דבר גדול, אבל משפחה זה לא חברים...

עושה לי רע הבדידות הזאת. יותר מדי. אפילו מפסיכולוגים כבר התייאשתי.
מה אני יכול לעשות כדי להתגבר עליה?
זו לא תקופה חד פעמית, זה כבר 24 שנים!

תודה

 

[anati43]

עצה מעשית: לצאת מהבית כמה שאפשר. לחדר כושר, להליכות, להירשם

לאיזה חוג/קורס. מה זאת אומרת "מתקדם באפייה" - זה התחום שאתה רוצה לעסוק בו?

 

[תום 246]

זה בדיוק העניין

חוסר הביטחון הזה של להתערות בין אנשים, שמניסיון קודם רק עשה לי רע יותר.
אני חושב שאני צריך לבוא עם יותר ביטחון כדי להרגיש חלק מקבוצה, ולא להיות לבד.
אני פשוט לא יודע איך לעשות את זה.
&nbsp
בנוגע לאפיה, אני חושב שכן, בעיקר בבישול,
אבל אני לא סגור על זה בכלל.

 

[homealone]

באיזה גיל התחלת לדבר?

כן או לא: האם היו לך חברים בילדות?
כן או לא: האם חווית את גיל ההתבגרות?

 

[תום 246]

לא ממש היו לי חברים

בגן היו לי חברים, ואני חושב שאפילו די אהבו אותי.
אבל מהר מאוד זה נפסק, היו לי אולי ארבעה חברים עד עכשיו, שלצערי מכל מיני סיבות זה נפסק.
&nbsp
ולא, ממש לא חוויתי את ההתבגרות. משום בחינה.
לא זוגיות, לא חברים. הייתי בעיקר בבית.
&nbsp

 

[homealone]

קוראים לך "מוזר"?

אתה מצליח להחזיק מקום עבודה? (לצבור וותק של לפחות שלושה חודשים)
&nbsp
אני יכול לשער שיש לך את הבעיה שלי, אבל אני לא מוסמך לאבחן

 

[תום 246]

הכי הרבה שהצלחתי

זה ארבעה וחצי חודשים, וגם זה בלחץ.
גם אתה ככה? הצלחת להתגבר על זה?

 

[homealone]

הבעיה שלי

אני אוטיסט בתפקוד גבוה מאוד.
התפקוד שלי גבוה כ"כ שאני נראה בסדר, ואני נראה כאילו אני יכול להשתלב, אבל אני באמת לא:
נולדתי עם *חוסר מסוגלות* להבין כישורים חברתיים באופן טבעי.
רק כשקיבלתי את האיבחון, בגיל מבוגר, סוף-סוף הכל התחבר לי: הבנתי שלא 'שונאים אותי מעצם קיומי', אלא *אני* הבעייתי.

אתה מוזמן לגשת אל שורות הכתובות בדפדפן שלך, ולשנות את מספר הפורום ל 612 .

 

[יעל ניסן]

אתה שואל מה אתה יכול לעשות

אבל השאלה היא מה אתה מוכן לעשות במשאבים שיש לך
בלי להכיר אותך, בלי לדעת מה כבר עשית עד היום, בלי להיות יכולים אפילו להתחיל לנחש אילו משאבים יש לך או את הכוחות והמוטיבציה שיש לך לשינוי - כל מה שנכתוב יהיה סתמי.

העצה הכללית ביותר שיש לאנשים שמתלוננים על בדידות היא ללמוד לא לפחד ממנה או לחשוב שזו תחושה ״לא בסדר״. ההבדל בין להיות לבד ולא להרגיש בדידות לבין להיות לבד ולהרגיש בדידות זו המחשבה שמשהו לא בסדר בלהיות לבד. כלומר, שאנשים המרגישים בדידות הם אנשים שחושבים שהם לבד בעולם ומשהו בזה ממש ממש לא בסדר. מה שמוזר בכל בעניין עם תחושת בדידות זה שהיא יכולה להמשיך ולכונן בהם גם אם יש אנשים סביבם וגם אם הם בעיצומה של התרחשות חברתית. הם תמיד מרגישים לצידה, לא ממש שייכים, ולא משנה מה יגידו להם או כמה יערבו אותם - תחושת הבדידות ממשיכה להתקיים.
הרבה אנשים כמוך, שכל חייהם לא ממש היו בחברת אחרים ומרגישים לא טוב עם עצמם, חושבים ששני הדברים קשורים בקשר סיבתי (אני מרגיש רע עם עצמי בגלל שאין לי חברים) ומסיקים מכך שאם רק היו להם חברים הכל היה מסתדר ומצב רוחם היה משתפר... אבל, הם בעצם מבקשים לעצמם משהו שמעולם לא היה להם ואין להם שום מושג איך זה מרגיש להיות מה שהם מבקשים לעצמם. כלומר, שעצה או פתרון לבדידות בנוסח ״צא והיה בין אנשים״ או ״הכנס אנשים לחייך״ יכולה להתברר כעצה ממש לא נעימה. אפילו יותר לא נעימה מבדידות.

כדי להתמודד עם מה שאתה מכנה בדידות יש לצאת למסע בו אתה מגלה את עצמך ומה אתה יכול ולא יכול לשאת בחברת אנשים וללמוד לבחור לחיות באופן שמתאים ונכון לך באמת.
וזה מחזיר אותי לשאלה הראשונה: יש לך כוח, מוטיבציה, רצון, משאבים לעשות זאת?
אם כן שלב ראשון זה לחפש מי יעזור וילווה אותך במסע. אם תקרא קצת בפורום תראה שזה לא מאוד פשוט למצוא מטפל שיקלוט ויענה בדיוק נמרץ על צרכיך החל מהפגישה הראשונה. גם לחפש אדם שיענה לצרכיך זה חלק מהמשאבים שיש להשקיע בתהליך.

 

[תום 246]

תודה

&nbsp
יש לי מוטיבציה, אמנם פחות ממה שהיה לי לפני, אבל עדיין יש לי. אני מקווה לפחות.
אני בהחלט רואה בבדידות, משה שהוא גם טוב, אחרי הכל - אדם צריך גם להיות עם עצמו לפעמים,
אבל כשזה משהו שהוא כמעט תמידי, זה כבר יוצא מגדר הטוב בעיני, וזה אפילו רע.
&nbsp
אני לגמרי מעוניין לצאת למסע כמו שהזכרת, אבל אני לא יודע איפה, ואיזה סוג של מסע.
הייתי בשנה האחרונה במין קומונה של חבר'ה צעירים בדרום, קיוויתי שזה יעזור לי להיפתח,
אבל זה רק דיכא אותי יותר. בטח כשלא באתי עם כלים נכונים לשם.
הרגשתי שאני כלום לידם (למרות שידעתי שזה לא ככה). הרגשתי לבד.
&nbsp
היה מישהו שהמליץ לי על טיול במזרח, בטענה שזה יעזור לי יותר להיפתח.
אבל זה די מפחיד אותי ללכת לבד, בטח כשעד עכשיו לא הצלחתי להתערות בחברה.
&nbsp
תודה על התגובה!
&nbsp