אשמח לעזרתכם

viviane

New member
אשמח לעזרתכם

בכיתה של נועה כל תלמיד מעביר הרצאה עם מצגת. חיפשתי דברים יחודיים לנו 1 . יחידניות 2 . צרפת 3 . נושא הקשור לבריאות (מה לעשות שאמא שלה אחות?) האם אתן חושבות שנכון לעשות הרצאה בנושא ה"אין אבא" אם כן מה? פעילות? או שזה רק יחזק את ה"שוני " שלה מול החברים?
 

אורora

New member
בדיוק חשבתי על זה היום.

הילדונת "כוכב השבוע " בגן. כוכב השבוע מביא לגן כל מיני חפצים שהוא אוהב. מספר על דברים שהוא אוהב מפרסם תמונות וכו. והוא מבקש להעלות נושאים חשובים עליו/על משפחתו או על כל נושא שקשור במיפגשים. גם אני חשבתי אם לנצל את הבמה לדבר על היחידנות. ואחרי הרהור עם עצמי החלטתי שלא. זה עלול להגביר את השונות. מעניין יהיה לשמוע עוד דיעות כאן. חשבתן אולי לעשות הרצאה על העיסוק שלך? ניראה לי שזה תחום מעניין אטרקטיבי שילדים לא מכירים.
 

כירלי

New member
היא כוכב השבוע! לא?

מכוון שהיא כוכב השבוע, תני לה לבחור מה להביא ולהציג. היא הכוכבת היא צריכה להנות מזה, ולא בטוח ששיחה על " אני ממשפחה מיוחדת" יעשה לה את זה. זו כמובן הדיעה שלי, אבל אני באמת חושבת שצריך לזרום עם הילדים ולא לנהל להם את ההתמודדות עם היחידניות שאמא שלהם כפתה עליהם, לתת להם לבחור מתי להתעסק בזה ומתי לא.
 

אורora

New member
תראי

א. שאמרתי שחשבתי על זה הכוונה היתה אם להציע לה לדבר על זה בגן ולראות אם היא רוצה.. למילה כפיה אין בכלל מקום סביב זה. ב. וכמו שאמרתי במחשבה שניה החלטתי שזה לא רעיון כל כך טוב ונימנעתי אפילו מלהציע את זה. ממנה זה לא יבוא בחיים (בשלב זה של חייה) היא בכלל לא חושבת על זה וזה לא במודעות שלה.
 
חייבת לציין

שההגדרה שלך: "להתמודד עם היחידנות שאמא שלהם כפתה עליהם" נשמעת לי, איך לומר, קצת תמוהה אם לא קיצונית. אם זו היתה ילדה דתיה, היית אומרת ש"לא בסדר לנהל לה את ההתמודדות עם הדתיות שההורים שלה כפו עליה?" נו באמת.
 

אורora

New member
ובנוסף

אני ממש לא מסכימה אם "לזרום עם הילדים ולא לנהל להם את ההתמודדות". בהרבה מאוד מקרים שיקול דעתי הוא כם לעזור וכוון ולסייע לילד בהתמודדות. ( בכל נושא שהוא) ולא לזרום איתן. לעיתים הזרימה עם ילד היא לאו דווקא לכיוונים חיוביים. תפקידי כהורה היא גם לכוון ליעץ ולעזור שצריך.
 

ג e ש e ם

New member
מה גם

שלפעמים הרצון שלנו לזרום איתם בנושא כלשהו ולתת להם ליזום עשוי להיתפרש אצלם כטאבו ועניין שלא מדברים עליו. לפעמים צריך לנתב את הזרימה לכיוון השדות הנכונים כדי לקבל גידולים מוצלחים.
 

catנוע

New member
../images/Emo45.gif

ולא תמיד קל לדעת מה עדיף לעשות בסיטואציה נתונה.
 

כירלי

New member
מאיימת עלייך המילה כפיה?

כן, אנחנו כפינו על הילדים שלנו לחיות במסגרת משפחתית שונה. אני לא מתחרטת על ההחלטה, אבל אני לוקחת עליה אחריות. לתת לילדים לזרום אין הכוונה להתעלם או להפוך את הנושא לטאבו, אבל במה שקורה מחוץ לתא המשפחתי, במעגלים החברתיים שלו/ה, אני חושבת שהילד צריך לקבוע את הקצב.זו דרכי ודעתי הפרטית ביותר.הדוגמא של קמיל על משפחה דתית לא ממש מקבילה, כי אם לילד לא יהיה נוח בה הוא תמיד יוכל לבחור בדרך אחרת, מצד שני אף פעם בעולם לא יהיה לו אבא.
 
מאד, אני פשוט מלאת אימה.

"הדוגמה של קמיל" (למה עברת לגוף שלישי, אגב?) נשמעת לי מצוינת ובהחלט אשמח מאד לשמוע, הכיצד הפיכותו של העניין רלוונטית. כלומר, אם משהו הוא הפיך הוא לא "נכפה" לפתע? הוא נבחר מרצונו של הילד? תמהני. מה שנשמע לי תמוה הוא אופן ההתבטאות שלך בנושא ולא הטענה שעדיף לתת לילד להתמודד עם מבנה משפחתו בדרכו. אגב, את לא צריכה לחזור ולציין שזו דעתך האישית
אני בטוחה ש אף אחת לא חושדת אחרת.
 

כירלי

New member
הפעם לא בגוף שלישי

יש משהו קטנוני בתגובתך, גם בעצם התגובה וגם בהמשך הדיון עליה. , אבל אם זה מה שמתאים אפשר להמשיך. לא, הדוגמא אינה מתאימה, להיות דתי זה לא דבר חריג ולא דבר שונה, ברוב המקרים והידיעה של ילד, לא בגיל של בנותיי אלא בשלב קצת יותר מאוחר, שיש לו בחירה, ואם המצב לא מתאים לו הוא יכול לשנות אותו, נותנת לבחירה החריגה, פחות או יותר של ההורים, מימד אחר. אני לא מתחרטת שבחרתי בדרך שבחרתי, בנותיי גדלות במושב וכולם יודעים שאין להן אבא וזמן קצר יחסית אחרי לידתה של הגדולה, זה כבר לא היה הנושא החם במכולת ובבריכה. ואם כל זאת אני גדלתי עם אבא שהיה לו ועדין יש לו מקום מאד משמעותי בחיי ובשל החלטה אנוכית שלי, להן לא יהיה.
 
אז זהו.

שקטנוניוט היא בדיוק המילה שחשבתי עליה גם לגבייך, כשנתקלתי בתגובותייך. האם יתכן ששתינו אימ"ב??? ומשמיצינו נושא עגום זה, הבה ונמשיך. ראשית, לא מדובר על ידיעה של ילד בגיל מבוגר כלשהו אלא על ידיעה של ילד עכשיו. עכשיו ילדים דתיים שהם מיעוט באיזור חילוני בהחלט חשים חריגים. ואם ההפיכוּת כה חשובה לך, בואי נבדוק מקרים אחרים: האם הורים קצרי רואי (או עם בעיות עיניים אחרות), שדנים את ילדיהם בהסתברות גבוהה ביותר להיות "משקפופרים" עד קץ חייהם באופן בלתי הפיך (וילדים משקפופרים הם בהחלט חריגים ובעלי פוטנציאל הצקה), יואשמים גם הם בכפייה? האם הורים ששייכים למיעוט שחור ומדוכא, לא משנה מאיזו עדה, שבוחרים בחירה אנוכית ללדת ילדים שתמיד יסבלו מצבע עורם ה"בלתי הפיך" (בהנחה שאינם מייקל ג'קסון), יואשמו אף הם בכפייה? ומה עם ילדים מבית עני שנולדים בסביבה עשירה? הוריהם כפו על המסכנים להיוולד למציאות קשה, לא? ואולי יש לך סיווג מיוחד לכפייה בדרגות שונות כשמדובר בלידת ילדים? אני מבינה שאת בעלת רגשות מסויימים בנושא "הכפייה שגזרת על ילדייך". כאלה שגורמים לך לומר למי ששוקלת אם להעלות את נושא היחידנות כשבתה היא "כוכב השבוע" שאין לנהל להם את ההתמודדות עם היחידניות שאמא שלהם "כפתה" עליהם או לשאול את מי שסבורה שהביטוי קיצוני, אם היא "מאויימת"
אז צר לי, אני לא חשה כמוך. ואני דווקא חיה בעיר, לא במושב. אני לא חשה שכפיתי על ילדי שום דבר. אני ילדתי את ילדי למציאות מסויימת בעלת חסרונות ויתרונות בדיוק כפי שהייתי יולדת למציאות אחרת בעלת חסרונות ויתרונות. אולי את נתקלת בלידות אלטרואיסטיות לטובת הילד התיאורטי, שאינן בחירה אנוכית של היוֹלדים. אני טרם נתקלתי.
 

dafnapo

New member
בלי להיכנס לדיון הלא-נעים שהתפתח כאן

נראה ששתיכן מסכימות שללדת ילדים לתוך מצב כלשהו זה מעשה אנוכי של היולדים. כל ההורים באשר הם מכניסים את ילדיהם למציאות מסויימת כשהם מביאים אותם לתוך נסיבות חייהם. אחת קוראת לזה כפייה, האחרת לא אוהבת את הביטוי הזה, אבל נראה לי שכולנו יכולות להסכים שמכיוון שהבחירה היא בידינו (ואני מייחסת עכשיו לכל ההורים ולא לאימ"ב) ולא בידי הילדים - המציאות היא שאנחנו מחליטות עבורם על נסיבות חייהם. יחד עם זה צריך לזכור שיש כאלו שיכולים לשנות את הנסיבות אליהם נולדו ויש כאלו שלא. אני בטוחה שתסכימו שילד שנולד לעוני יכול בבגרותו לשנות את העניין, ילד שנולד דתי יכול לחזור בשאלה וחילוני לחזור בתשובה, קצר הרואי לא חייב להישאר "משקפופר" לשארית חייו שהרי יש ניתוחים מתקנים בימינו, ועוד ועוד. ויש את אלו שלא יכולים לשנות את נסיבות חייהם - ילדינו ישארו "בלי אבא", לא ניתן לשנות צבע עור, ילדים שנולדו למשפחה הומו/לסבית ישארו עם זוג הורים מאותו המין וכדומה. ברור שלכל מציאות יש יתרונות וחסרונות וצריך להתמודד עם החסרונות ולאמץ את היתרונות. אני לא חושבת שיש מישהי מיושבות הפורום הזה שמתחרטת על ההחלטה שלה, גם אם היא משתמשת במילים יותר בוטות מאחרות. אני באופן אישי מסכימה עם האמירה שכפיתי על הבנות שלי מציאות מסוימת שנובעת מבחירה שלי. האחריות שלי היא להתמודד עם המציאות הזו ועם התוצאות שלה. מכיוון שזו לא מציאות הפיכה, אני מודעת לעובדה שאצטרך להתמודד איתה עד יומי האחרון. אני גם מבינה ולא מתעלמת מכך שבנותי ומן הסתם גם ילדיהם יצטרכו להתמודד עם המציאות הזו.
 

אורora

New member
אני מסכימה לכל מילה חוץ מהכפיה...

לכפיה יש קונוטציה שלילית. היא מעמידה את כל מה שאמרת באופן שונה לחלוטין מהדרך בה אני רואה את הדברים ומהדרך שאני חיה את חיי. יש הבדל בין "כפיתי על הילדים מציאות של משפחה יחידנית" ובין" בחרתי עבור הילדים מציאות של משפחה יחידנית." זו לא רק סמנטיקה המילה הספציפית הזאת משנה גם את המהות.
 
בדיוק ובעיניי היא מגוחכת

אבל אני משתדלת לא להישמע קטנוניט כדי שלא איחשב, חלילה, לאימ"ב.
 
הוא לא אוהב אימ"ב בלי רגשי אשמה

ויש לי הרבה רגשי אשמה. אבל לא על היותי אימ"ב...
 
ככה, בערך, לא בדיוק.

לא נכון שה"אחרת" לא אוהבת את הביטוי "כפיה". כן נכון שה"אחרת" רואה בביטוי "כפיה" ביטוי מגוחך בקונטקסט. גם לא מדויק שליקויי עיניים ניתן תמיד לתקן בניתוח, פעמים רבות לא ניתן אבל נעזוב את זה. כן נכון שכל ילד נולד למציאות שנכפית עליו, הפיכה או לא הפיכה, זה בכלל לא רלוונטי. כן נכון שאין לידה אלטרואיסטית, כל לידה היא מטעמים אנוכיים של המוליד/ים. לא נכון שצריך להתעלם מהמציאות לתוכה נולד הילד. כן נכון שכל הורה זכאי לנהל את ההתמודדות של ילדיו עם המציאות לתוכה נולדו, כראות עיניו.
 
למעלה