אשמה עצמית
שלום לכולם.
אני בטיפול כבר כמה שבועות, בטיפול עולים הרבה דברים שחוויתי, חוויות חיים לא פשוטות ואפילו טראומטיות. הבנתי שהרבה חוויות "נפלו" עליי שלא בשליטתי, בגלל נסיבות מחורבנות, בגלל שלא היה מי שידריך אותי, בגלל דברים שלא בשליטתי ולכן אני לא צריכה להאשים את עצמי ולהסיק מהמקרים האלה מסקנות לגבי עצמי.
אבל כשאני מסתכלת על זה ככה זה מעציב ומדכא אותי עוד יותר. יש לי מין תחושת חוסר אונים, תחושה שהחיים קשים והם חזקים ממני, תחושה שהבחירה שלי היא מוגבלת, תחושה שלעזעזל העולם הרע ומלא הסבל הזה. למה ילדה קטנה צריכה לסבול ככה?
ועכשיו עלתה לי מחשבה, שאולי האשמה העצמית שגורמת לי לנסות כל הזמן להוכיח את עצמי ולבקר את עצמי, אולי היא דווקא האופציה הקלה מבחינתי, כי ככה אני לפחות מרגישה שמשהו בשליטתי, בידיים שלי, משהו גרוע שעשיתי הכניס אותי לסיטואציות האלה ואם אשתפר אוכל בעתיד לא להיכנס אליהן או לדעת להתנהג נכון בתוכן.
זה הגיוני או שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ומתפתלת יותר מדי עם מחשבות?
שלום לכולם.
אני בטיפול כבר כמה שבועות, בטיפול עולים הרבה דברים שחוויתי, חוויות חיים לא פשוטות ואפילו טראומטיות. הבנתי שהרבה חוויות "נפלו" עליי שלא בשליטתי, בגלל נסיבות מחורבנות, בגלל שלא היה מי שידריך אותי, בגלל דברים שלא בשליטתי ולכן אני לא צריכה להאשים את עצמי ולהסיק מהמקרים האלה מסקנות לגבי עצמי.
אבל כשאני מסתכלת על זה ככה זה מעציב ומדכא אותי עוד יותר. יש לי מין תחושת חוסר אונים, תחושה שהחיים קשים והם חזקים ממני, תחושה שהבחירה שלי היא מוגבלת, תחושה שלעזעזל העולם הרע ומלא הסבל הזה. למה ילדה קטנה צריכה לסבול ככה?
ועכשיו עלתה לי מחשבה, שאולי האשמה העצמית שגורמת לי לנסות כל הזמן להוכיח את עצמי ולבקר את עצמי, אולי היא דווקא האופציה הקלה מבחינתי, כי ככה אני לפחות מרגישה שמשהו בשליטתי, בידיים שלי, משהו גרוע שעשיתי הכניס אותי לסיטואציות האלה ואם אשתפר אוכל בעתיד לא להיכנס אליהן או לדעת להתנהג נכון בתוכן.
זה הגיוני או שאני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ומתפתלת יותר מדי עם מחשבות?