אשליות
אישה בוכה על גבר, גבר בוכה על אישה, אישה בוכה על גבר, גבר בוכה על אישה ….. ומה בכלל יש לבכות על מישהו אחר? מה? כי בסופו של דבר לכל אחד יש רק אחד, וכל אחד הוא לעצמו ורק לעצמו וכל השאר אשליה. וכטבעה של אשליה היא מתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת. ובמקום להבין שבניתם אשליה וללמוד לא להשלות את עצמכם, במקום להשלים עם כך שאתם בני אדם שטועים ומשלים את עצמם, במקום לאהוב את עצמכם כמו שאתם על כל האשליות והטעויות שאתם בונים, אתם בורחים לכם ובוכים לא עליכם אלה על האשליה שהתנפצה. אבל האשליה המנופצת כבר לא קיימת ולא תקום לעולם ולעולם היא לא הייתה. היא הייתה רק אשליה. זה הכל. ואת זה גם אתם יודעים, אז באמת …. די לבכות על הדבר הלא נכון. אני כל כך אוהב לבכות על זה שאני מוגבל. וזה רק אני. כל השאר זאת אשליה. או אולי זאת לא אשליה, כי כולכם שם, וכולכם אמיתיים, ויש שם מציאות שאי אפשר להתכחש אליה, אבל אני הוא זה שמשלה את עצמי שיש שם יותר. כי אני מפונק ואני רוצה יותר ומה שאתם זה אף פעם לא מספיק. ולמרות זאת היטב אני יודע שאת מה שאני צריך, קיבלתי במתנה כשבאתי לכאן, לעולם היפיפה הזה. ולכן כולכם זאת מתנה נהדרת ואני לא צריך כלום מעבר למה שיש, ולכן המגבלה היחידה ממנה אני סובל היא שאני בונה אשליות. כי לא לימדו אותי להשתמש בחושים כדי להבין ולראות את העולם היפיפה כמו שהוא. לימדו אותי לבנות אשליות. אז מה, שיקרו לי, סילפו לי את המציאות. ובכך נתנו לי במתנה את העבודה הכי יפה שאפשר לקבל. ללמוד הכל מחדש. מבפנים. על סמך האמת שלי שהיא רק שלי. על סמך היצרים והחושים והרגשות וכל שאר המושגים שהתרבות טרחה להשחיר במשך אלפי שנים. זה כל מה שרציתי לבקש ואני יודע שלבקש זה יותר מידי כי הרי יש כאן את הכל. אבל בכל זאת … בבקשה … די לבכות על אשליות. די לבזבז את הדמעות היקרות על הדבר הלא נכון. בסוף אפילו אני נשבר, והדמעות שלכם גורמות לי להרגיש אשם בכך שאני לא אותה אשליה שבניתם. ואם את באמת אוהבת אותי, כמו שאני, ללא מסיכות וללא סייגים, אז למה את גורמת לי להרגיש אשם? את הרי לא רוצה לפגוע בי, נכון???
אישה בוכה על גבר, גבר בוכה על אישה, אישה בוכה על גבר, גבר בוכה על אישה ….. ומה בכלל יש לבכות על מישהו אחר? מה? כי בסופו של דבר לכל אחד יש רק אחד, וכל אחד הוא לעצמו ורק לעצמו וכל השאר אשליה. וכטבעה של אשליה היא מתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת ובמקומה צצה לה אשליה חדשה שמתנפצת. ובמקום להבין שבניתם אשליה וללמוד לא להשלות את עצמכם, במקום להשלים עם כך שאתם בני אדם שטועים ומשלים את עצמם, במקום לאהוב את עצמכם כמו שאתם על כל האשליות והטעויות שאתם בונים, אתם בורחים לכם ובוכים לא עליכם אלה על האשליה שהתנפצה. אבל האשליה המנופצת כבר לא קיימת ולא תקום לעולם ולעולם היא לא הייתה. היא הייתה רק אשליה. זה הכל. ואת זה גם אתם יודעים, אז באמת …. די לבכות על הדבר הלא נכון. אני כל כך אוהב לבכות על זה שאני מוגבל. וזה רק אני. כל השאר זאת אשליה. או אולי זאת לא אשליה, כי כולכם שם, וכולכם אמיתיים, ויש שם מציאות שאי אפשר להתכחש אליה, אבל אני הוא זה שמשלה את עצמי שיש שם יותר. כי אני מפונק ואני רוצה יותר ומה שאתם זה אף פעם לא מספיק. ולמרות זאת היטב אני יודע שאת מה שאני צריך, קיבלתי במתנה כשבאתי לכאן, לעולם היפיפה הזה. ולכן כולכם זאת מתנה נהדרת ואני לא צריך כלום מעבר למה שיש, ולכן המגבלה היחידה ממנה אני סובל היא שאני בונה אשליות. כי לא לימדו אותי להשתמש בחושים כדי להבין ולראות את העולם היפיפה כמו שהוא. לימדו אותי לבנות אשליות. אז מה, שיקרו לי, סילפו לי את המציאות. ובכך נתנו לי במתנה את העבודה הכי יפה שאפשר לקבל. ללמוד הכל מחדש. מבפנים. על סמך האמת שלי שהיא רק שלי. על סמך היצרים והחושים והרגשות וכל שאר המושגים שהתרבות טרחה להשחיר במשך אלפי שנים. זה כל מה שרציתי לבקש ואני יודע שלבקש זה יותר מידי כי הרי יש כאן את הכל. אבל בכל זאת … בבקשה … די לבכות על אשליות. די לבזבז את הדמעות היקרות על הדבר הלא נכון. בסוף אפילו אני נשבר, והדמעות שלכם גורמות לי להרגיש אשם בכך שאני לא אותה אשליה שבניתם. ואם את באמת אוהבת אותי, כמו שאני, ללא מסיכות וללא סייגים, אז למה את גורמת לי להרגיש אשם? את הרי לא רוצה לפגוע בי, נכון???