הספרס מנצחים את הרוקטס בחוץ ועולים ל-2-1.
משחק קלאסי של הספרס, שלטו בקצב המשחק.
 
הפציעה של פארקר לדעתי עזרה להם, כי ההגנה והאנרגיות של מוריי היו יותר חשובות מה-12 שפארקר שם בפלייאוף. יותר מזה, זה גרם להם לשחק על שחקנים אחרים, כמו אולדרידג' וגאסול, וכשהם תופרים את הרוקטס בפנים זה משנה את המשחק הרבה יותר.
 
יוסטון משחקים הרבה עם ארבעה נמוכים + קאפלה (או ננה), ונותנים להארדן לשמור על אחד הגבוהים, הוא בסה"כ שחקן חזק ושומר פוסט חכם, אבל הבעיה מול הספרס שיש להם שלושה גבוהים התקפיים חכמים שהארדן לא מסוגל לשמור, וכשיוסטון מנסה את זה היא מוענשת בסלים קלים (ספרתי ארבעה במשחק הזה - פאו, לי, ופעמיים אולדרידג'. כמו כן, היתה עוד פעם שהארדן שמר על פאו והוא נתן אסיסט ללי כשהשומר של לי בא לעזור). כשהספרס מבטלים את היכולת של יוסטון לשחק עם ארבעה גארדים\ווינגמנס (צריך לזכור שאריזה שומר קבוע על קוואי, ולא יכול לקחת אחד מהגבוהים), אז הם מכריחים את יוסטון לשחק עם שני גבוהים - אנדרסון וקאפלה\ננה, מה שמאט את הקצב של הרוקטס ומשחק לידיים של הספרס.
 
חוץ מזה, הספרס עדיין מתקשים בפיק אנד רול של הארדן, החילוף שגאסול יוצא אליו זה תמיד לייאפ קל, והארדן פשוט חרך אותם ברבע השלישי. הספרס נורא נזהרים לא לשלוח את הארדן לקו ולפעמים זה עולה להם בסלים קלים אבל זה משתלם בלונג ראן.
 
אה וקוואי פשוט שחקן אדיר, זה בלי קשר.