ארצנו המוסיקלית
[הערה: כמדי פעם, נעל כתבה את ההודעה ממש לפני השינה אתמול, ולכן לא הספיקה לפרסם אותה אז, אלא רק עכשיו. לכן, נעל תשמח מאוד אם תשנו בראשכם את כל ה``היום`` ל``אתמול``, ואת כל האוריינטציה הכרונולוגית בהתאם לכך, רק עד סוף ההודעה. תודה, ובהצלחה! (זה ארוך הפעם, אבל נעל מקווה שמעניין... ויש פואנטה, כך שבמקרים קשים אפשר אפילו לדלג לסוף, לכמה הפסקאות האחרונות, אחרי שקוראים את 3-4 הראשונות)] איזו ארץ מוסיקלית יש לנו, נעל זכתה להווכח היום. תמיד היא האמינה שהנוער הישראלי הוא משהו מיוחד, אבל היום נעל קיבלה הוכחה ניצחת. היום, ב-``יום הנוער המוסיקלי בישראל``. לא מוסיקלי ולא אבוקדו, ולא פלא שמה ששומעים ברחובות זה רק טראנסים, עם מוסיקליות שכזו. אבל איך נעל הגיעה בכלל ל-``יום הנוער המוסיקלי בישראל``? היום נעל הייתה בצו-ראשון בצבא. בהתחלה היא מאוד התרשמה מהאירגון המופתי (במיוחד מחוסר היכולת של 70-80% מהאזרחים הצעירים להעביר את הכרטיס המגנטי (שלמעשה אינו מגנטי, אם נעל הבינה נכון) בסורק כראוי), אבל אחרי שחיכתה למעלה משעתיים בתור לראיון האישי (היא זכתה לדבר עם חיילת ממש נחמדה בראיון. רק שלא תפתח לה קלסטרופוביה, החמודה הזו, בתוך התא הקטן והלחוץ שהיא מבלה בו את השירות הצבאי שלה). היא איבדה כל אמון במערכת הכרטיסים הזו ובעמדות ה``צבעוניות`` שלה (למה צריך לכתוב בשלט עמדה ``ירוקה`` אם העמדה באמת ירוקה? אגב, לנעל יש הרגשה שהיא קצת עוורת צבעים בעקבות מבחן הראייה, שהיה קצת קשה ולא לגמרי ברור). למזלה, הראיון האישי היה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה לעשות בלשכת הגיוס ולא היו לה עוד עמדות חסרות-אמינות להמתין לצידן. לאחר שסיימה עם הצו הראשון (המכונה גם ``קייטנה`` בפי גברת מסויימת) רצתה נעל נורא להפתיע את מנלטארמה בבי``ס (שהיתה בחזרת מקהלה בזמן שנעל הייתה בלשכת גיוס, לקראת קונצרט שהתקיים היום, והקוראים הרגישים כבר בוודאי מתחילים לקשר בין אותם קונצרט מוסיקלי, יום מוסיקלי ונוער מוסיקלי) ולהגיד לה שלום. כשהגיעה למקום ראתה את כולם, לבושי שחורים חגיגיים ובידם פרטיטורות חדשות ואסתטיות מן הרגיל לקראת הקונצרט, מתכוננים לעלות לאוטובוסים. נעל מיד התחילה בחיפוש קדחתני אחר אהובתה, שבאותו רגע נראתה בדיוק כמו שאר 140 חברי המקהלה שהתהלכו כמו קן של נמלים שרופות (היה מאוד חם היום) והציפו את הרחוב. רק מצאה אותה, ומיד תפסה את נעל באוזניים רכזת המקהלה (שלגמרי שכחה שנעל לא הייתה היום מהבוקר, ועוד יותר שכחה שנעל הייתה היום בצו ראשון, כמו שהודיעה לה נעל מראש) ומיד הכניסה אותה לאוטובוס, עם כל הנמלים (עובדת על אינסטינקטים, הרכזת הזו). ``אבל צביה [זהו שמה], אין לי תלבושת, הייתי היום בצו ראשון.`` ``אז תהפוך את החולצה [לבנה עם תדפיס] ותעלה איתה [לאוטובוס? לבמה?].`` וכך מצאה נעל את עצמה, בלי דבר בקיבתה מלבד כוס קפה של בוקר וכוס שוקו של בוקר-בלשכת-גיוס מזה 18 שעות (שהמשיכו להמתח, להתארך ולהשמיע רעשים של קרקור), בדרך לכנס הנוער המוסיקלי ביפו. כמובן שבסוף היא לא עלתה לבמה לשיר עם המקהלה (רכזת המגמה (לא המקהלה) מצאה את החולצה הלבנה של נעל עויינת כמו שנראה בוודאי דגלו של הטוראדור לשור - היא אובססיבית מאוד לגבי הופעה, ואפילו מחזיקה גרביים שחורים באוטו (למכירה) למקרה שמישהו יגיע עם גרביים חומות). הכנס התחיל עם מקהלת נוער צעירה מאוד שהופיעה עם גירסה דרמטית מאוד (יחסית למקהלה) של ``אוזו ומוזו מכפר קקרוזו``, וכללה הבעות פנים רבות, תנועה על הבמה, הנפות ידיים והתכתשויות (שכוללות שימוש יצירתי בכיסאות). כל מה שנעל לא מסוגלת לסבול (בהופעות מקהלה, יש להדגיש) היה בקטע הזה - מוסיקה ישראלית טפשית, עלילה טפשית וכוריאוגרפיה טפשית מכולן. מלבד זה (זה הכל?), הביצוע הקולי היה לגמרי לא רע, אבל הרבה דברים רעים עוד עתידים היו להתבצע ביום הזה... מיד אחריהם עלה הרכב חליליות, שבכלל לא היה מורכב מנוער, אלא מילדים קטנים, ולכן, מפאת גילם, אין מה לבוא אליהם בטענות. כאן הגיע תורה של החמישייה הקולית המהוללת של אותו אחה``צ לעלות לבמה. 5 פיות בלבד דאגו למלא את החלל בצלילים מעובדים, מסונתזים טבעית, משומנים וממורקים היטב. 5 קולות כאשר אחד עושה ``דום דום...`` בבס, אחד משתלט על ההופעה (הוא גם עיבד את השירים, בכשרונו הגדול) ושלוש בנות עושות קולות רקע, מפעם לפעם אחת לוקחת פלח גדול במיוחד לעצמה ומקבלת סולו. 5 אנשים במקלחת אחת, מסתבנים ומריחים מאהבה עצמית (במיוחד המעבד), ושרים. כל כך הרבה במקלחת אחת? בנים ובנות יחד?! זה מוסרי? ומה בכלל עושה כאן הקהל, מצותת ומציץ? שיתנו לחמישייה (ואם היו יותר זו כבר הייתה ממש להקה צבאית, או להקת צעירי תל אביב - בשביל בלקסטאר
) להמשיך לשיר שירי-מקלחת במקלחת הפרטית שלהם. עוד ריקוד הונגרי שכבר הפך בנאלי ונדוש של ברהמס הנפלא, וההופעה המזוויעה של מקהלת תלמה ילין (ביה``ס של נעל) בשיתוף עם המקהלה של תיכון אלון (הביאו למקהלה שלנו את המנצח של אלון, שכל אלה שידעו את התפקיד בכלל לא הכירו אותו (ילדי תיכון אלון, והפסנתרן שלהם הכירו אותו כבר, כמובן), סולנית בינונית ומטה ופסנתרן שלא יודע את התפקיד ואילתר משהו במקום לנגן את ``גלוריה`` של פולאנק (לפחות הוא שעשע את אלו מבין חברי המקהלה שהכירו את היצירה, אחרי מס` חודשים של עבודה עליה) וזה די הפריע למקהלה לבצע את היצירה על הצד הטוב ביותר. כל זאת, במיוחד בשביל ההופעה של היום). ועכשיו הגיעה ההפסקה. הן תלמידי תלמה ילין, הן תלמידי תיכון אלון והן שאר המוסיקאים המחוננים שהשכילו לא להנות מהזוועות של החלק הראשון ויכלו להתחמק (היו את אלה שנאלצו להשאר פשוט משום שתורם להופיע עוד לא בא), כולם עזבו את האזור עם השמע הגונג להפסקה, חזרו לבתיהם החמים ומשפחותיהם האהובות. החלק השני היה הדובדבן הרקוב שבקצפת המקולקלת, והמרתון התחיל עם מקהלת כלי נשיפה שנתנה הופעה פשוט קטסטרופלית. כל 20+ הנגנים הצליחו לשמור על 20+ טמפי (קצב נגינה) שונים. חוסר תאימות מושלם (ונעל שואלת - בשביל מה היה שם מנצח על הבמה אם לא כדי לדאוג לתיאום?). אח``כ עלתה ביג-בנד בינונית שהלהיט שלה היה מוסיקת הנושא שהמפורסמת של ג`יימס בונד, ובקטע זה, בניגוד לשאר הקטעים שלהם, הם הואילו בטובם לא לזייף. חידה. כנראה שהמורכבות של היצירה דרשה מהם כושר ריכוז גבוה, והריכוז גם שמר על הכיוון של הצליל באופן כללי. ההרכב האתני, שהיה חלק מאיזו תוכנית של משרד החינוך (כנראה כדי למנוע קיפוח של עדות המזרח ותרבותם, והכנסת מוסיקה מזרחית וים-תיכונית למגמות המוסיקה) ועלה לאחר מכן, היה מקרה מעניין מבחינת המרקם המוסיקלי. המדריך של ההרכב ניגן יחד עם הילדים. הם ניגנו קטע שהוא כתב, או ליתר דיוק יצרו הכפלה מדויקית של סולו שהמורה המציא לעצמו יום אחד אחרי שחזר בערב מהפאב ע``י 5 ``מה-שמו`` (נעל שכחה...) וגיטרה אחת (שאיבדה את מיתרי הקול שלה, כנראה, כי לא נשמעה). הם פשוט ניגנו בדיוק את מה שהוא ניגן. באותה מידה הוא היה יכול לעלות לבד ולקשקש את הקטע שלו על הבמה. בשביל זה עולים 6 נגנים לבמה? ההרכב הבא בשרשרת הרכבים מוטנטיים אלה היה הרכב כלי ההקשה. גם להרכב זה כתב המדריך של ההרכב את הרפרטואר. הוא עמד בצד הבמה לאורך כל ההופעה, שהייתה מורכבת מכל מיני לופים עליהם חזרו הנגנים בכלי ההקשה השונים - ורבה המהומה. היה קשה לנעל להתמודד בעיקר עם המתופף שלעס מסטיק לכל אורך ההופעה, והראה עד כמה הוא מתחבר עם המוסיקה כשהתאפק שלא לפוצץ בלונים עם המסטיק. נעל התבדחה בינה לבין עצמה ולבין מנלטארמה, אך הדבר התברר כבעל גרעין מציאותי קשה ביותר, כאשר התרחש: המדריך ניגש אל אחת מנגנות ההרכב (ממש במקרה, היא הייתה מתופפת) וסימן לה ולשאר המתופפים להפסיק ממלאכת החזרה העיקשת שלהם, אותה מילאו נאמנה במשך זמן ארוך מאוד. רגע לפני כן נראה לנעל כאילו שמעה קול קורא בלחש ``מישהו חייב לעצור אותם...!!``, בלהט רב ועם הרבה סימני קריאה זועקים לישועה. לסיום הקונצרט הגיעה הביג-בנד האחרונה להערב, שבהחלט הייתה חביבה והתחבבה אף על נעל (ואולי בגלל שבן-דוד של נעל ניגן שם בסקסופון? ...למקרה שתהיתם מה השאיר את נעל באולם זמן כה רב). יכול להיות שמפיקי הערב (מה `אחה``צ`? כבר ערב!) היו מודעים לכך שצריך לרכך את המכה עם איזו נבואת נחמה בסוף, ולתת קצת נחת לקהל האדוק יותר (מאוחר יותר, כששאלה נעל את המעטים שנותרו מבית הספר (הרכזת דאגה להשאיר באולם את מי שידה הצליחה לתפוס) איך היה המופע האחרון הם לא ידעו כלל להשיב, ואמרו שכבר הפסיקו להאזין למוסיקה, כנראה פיתחו איזו אטימות לסביבה והתבודדו עם יגונם). מה שנעל לא מבינה עדיין, הוא מדוע המנצח צריך היה לעבור בין כל הנגנים ולוודא אישית כי כל הכלים מכוונים לפי הפסנתר. נוסף לכך, נוצר הרושם כי התזמורת מרגישה שהאולם הוא אולם החזרות הפרטי שלה, ולכן ניגנה הרבה יותר משאר התזמורות. לאורך כל הערב היו בעיות קשות של הגברה (איך אפשר בלי זה, בערבים של בתי ספר ומשרדי חינוך, הא?), והאדם שהיה אחראי לכל אלה גם הוא היה מוסיקלי ביותר, ואף יעיל. ביעילות ובמהירות יוצאות מגדר הרגיל דאג להחליש את הקונדנסר הקרוב ביותר לכלי עם הסולו ותמיד הייתה סקציה רנדומלית אחרת שהשתלטה על הצליל. באלאנס נפלא. למען האמת, האיזון נשמר באחה``צ-ערב הזה, וכולם היו פשוט מוסיקליים. האמת, ספק אם באשמתם. ניסיון מר הוכיח לנעל שהפואנטה כבר לא מסוגלת להכנס למסך הזה של ההודעה בגלל קוצר היריעה הוירטואלית. ההמשך מפורסם כתגובה רועשת. ביי
