ארנבות וחתולים...
הרשו לי לשתף אותכם בסיפורים קצת על עצמי וקצת על "בתי" בת ה-5 "בוני". קודם בשביל להיות "פיירית" הבנתי שרוב האנשים פה מגלים חיבה מיוחדת לחתולים. כמוני. האמתי שלפני שגיליתי את עולמם המופלא של הארנבחם גם אצלי חתולים היו במקום הראשון. פעם אפילו אימצתי חתול וזה הולך להישמע אידיוטי- היה לנו שיר של שנינו (יותר שלי- כי הוא לא כל כך קלט) ואחרי שהחזרנו אותו למכלאה זה שבר לי את הלב. לצערי זה לא היה תלוי בי אלא בבני משפחתי היקרים ששונאים בעלי חיים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למכלאה ועוד לא היינו מוכנים "לקליטת הדיר) ואת הפעם השניה שבה בחרתי את "לאסי". שם דפוק... נכנסתי לכלוב ענק בגודל של חדר ממוצע ושם שכנו עשרות חתולים מסכנים. כולם היו חמודים, כולם היו אנרגטיים, כולם רצו להיות שלי. כאלו מתוקים וחברותיים הם עטו עלי בקפיצות, שריטות, וחיכוכים...אבל דווקא בפינה משך אותי חתול אפרפר ושקט שהחתולים האחרים די הציקו לו. ניגשתי אליו וממה שאני זוכרת הוא לא כל כך התלהב. אחרי כמה דקות של חוסר התלהבות הרגשתי רצון עז לקחת אותו ובאמת אותו לקחתי. אבא שלי אמר: את בטוחה שאת רוצה אותו? אבא, איך לעזאזאל אני יכולה להיות בטוחה? אני בטוחה שאני רוצה שיהיה אושר ובית חם לכל החתולים בעולם ולא רק לחתול הזה. אבל אמרתי כן, אני בטוחה. אבל יש שם את הג´ינג´י הזה והוא יותר "פעיל". לא, אני לוקחת אותו. מפוחד ונרגש נתנו לו זריקה ולקחנו אותו לתוך המכונית. זה היה מאוד קשה כי הוא "מאוד" לא רצה להיכנס ורוב הנסיעה הוא ישב מתחת לכיסא הקדמי כל כך עמוק שאפילו לא מרגישים שהוא שם לאחר ניסיון כואב להושיב אותו על ברכיי שנגמר בשריטה לא כל כך נעימה. אחר כך משכנו אותו איכשהו מהכיסא והצלחנו לגרור אותו עד הבית ואז אני חושבת שהוא פשוט תפס ריצה וברח. הרגשתי כל כך רע. בכיתי בטלפון לכולם וכל דקה יצאתי החוצה לראות אם הוא חזר. רבתי עם אבא שלי בטענה שהוא אדם שנתן לא לברוח ולא החזיק אותו. יכול להיות? שלאסי אותו בחרתי מכולם ברח ולא רצה להיות איתי. אבל בערב הגורל התהפך ובמקרה יצאתי לדבר עם אבא שלי ששאף סיגריה בחוץ, פתאום שמענו יללות קורעות לב וראינו את "לאסי" חוזר לגינה ומתקרב לאט עלינו! זה נס! מיד הבאתי לו מטעמים ושתייה וכיסיתי אותו בנשיקות וחיבוקים וגם נתתי לו את השם לאסי על שם הכלבה שחזרה הביתה. אחר כך הוא הלך לישון איתי. הכוונה המקורית הייתה שהוא ישן על המיטה ליד הרגליים שלי אבל לאסי התעקש לקפוץ על הכרית שלי ולגרגר בהנאה מול אוזני. כמובן שזה לא תענוג גדול לישון עם קולות של טרקטור מול האוזן (למרות שעכשיו אני מתגעגעת לזה) שמנו אותו במין מלונה מאולתרת במטבח. אבל לאסי לא פראייר של אף אחד ובבוקר מצאנו אותו מתכרבל בנוחיות על הספה בסלון. אחר כך כבר לר הרשו לי להחזיק אותו בבית. הוא היה מתחבא בצנרת של הבניין שלנו (אנחנו גרים בבית פרטי על האדמה) וכשהייתי חוזרת מהבית ספר הוא היה רץ לעברי. זה היה כל כך נעים איך שהוא חיכה לי ושמח שבאתי. ושירד גשם לא הזיז לי מה אף אחד אמר - כשרק באו העננים הייתי מכניסה אותו בשקט לחדר שלי ומכרבלת אותו על המיטה. ואז גם נולד השיר שלנו מתיבת הנגינה... מאז לא הייתה לי שום חיה עד בוני. עם בוני מערכת היחסים שלי הייתה הרבה יותר מוצלחת. אולי כי הפעם כבר הייתי בת 12 ולא התכוננתי לוותר. בוני היא ארנבת. אבל לא ארנבת כמו שאתם מתארים. היא מאוד שמנה, מאוד שחורה ומאוד מתוקה. לצערי היא לא התנסתה בלהיות אימא (עוד יהרגו אותי אם זה יקרה), אבל היא כן התנסתה בלהיות בת. היא גרה אצלי בחדר בכלוב קטן מדי ובדרך כלל הכלוב פתוח (יש לי ביטחון גמור בה היא לא בורחת) והיא ממש לפני כמה רגעים נעמדה על שתי הכפות שלה על הכלוב... יש לנו גם גינה גדולה ככה שיוצא לה לרוץ ולהיראות כמו ארנבת רזה למרות שכל השכנים צוחקים וחושבים שזה כלבה בהיריון. מה שמעניין הוא שבוני היא פשוט חכמה! היא הולכת לבד לכלוב שלה וקופצת לתוכו! היא יודעת מתי אני הולכת להביא לה אוכל! היא באה אלי שאני קוראת לה! ועוד הרבה דברים... ואל תחשבו שאני מצידי לא עושה כלום: רוחצת אותה בשמפו של גורים (היא נראית כמו עכברוש שברח מהביוב אחרי אמבטיה) ,מסרקת אותה, גוזרת לה ציפורנים וכמובן התחביב הקבוע- התנשקויות וליטופים. זהו. סליחה שפיטפטתי יותר מדי פשוט רציתי לשתף אותכם בזה.
הרשו לי לשתף אותכם בסיפורים קצת על עצמי וקצת על "בתי" בת ה-5 "בוני". קודם בשביל להיות "פיירית" הבנתי שרוב האנשים פה מגלים חיבה מיוחדת לחתולים. כמוני. האמתי שלפני שגיליתי את עולמם המופלא של הארנבחם גם אצלי חתולים היו במקום הראשון. פעם אפילו אימצתי חתול וזה הולך להישמע אידיוטי- היה לנו שיר של שנינו (יותר שלי- כי הוא לא כל כך קלט) ואחרי שהחזרנו אותו למכלאה זה שבר לי את הלב. לצערי זה לא היה תלוי בי אלא בבני משפחתי היקרים ששונאים בעלי חיים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למכלאה ועוד לא היינו מוכנים "לקליטת הדיר) ואת הפעם השניה שבה בחרתי את "לאסי". שם דפוק... נכנסתי לכלוב ענק בגודל של חדר ממוצע ושם שכנו עשרות חתולים מסכנים. כולם היו חמודים, כולם היו אנרגטיים, כולם רצו להיות שלי. כאלו מתוקים וחברותיים הם עטו עלי בקפיצות, שריטות, וחיכוכים...אבל דווקא בפינה משך אותי חתול אפרפר ושקט שהחתולים האחרים די הציקו לו. ניגשתי אליו וממה שאני זוכרת הוא לא כל כך התלהב. אחרי כמה דקות של חוסר התלהבות הרגשתי רצון עז לקחת אותו ובאמת אותו לקחתי. אבא שלי אמר: את בטוחה שאת רוצה אותו? אבא, איך לעזאזאל אני יכולה להיות בטוחה? אני בטוחה שאני רוצה שיהיה אושר ובית חם לכל החתולים בעולם ולא רק לחתול הזה. אבל אמרתי כן, אני בטוחה. אבל יש שם את הג´ינג´י הזה והוא יותר "פעיל". לא, אני לוקחת אותו. מפוחד ונרגש נתנו לו זריקה ולקחנו אותו לתוך המכונית. זה היה מאוד קשה כי הוא "מאוד" לא רצה להיכנס ורוב הנסיעה הוא ישב מתחת לכיסא הקדמי כל כך עמוק שאפילו לא מרגישים שהוא שם לאחר ניסיון כואב להושיב אותו על ברכיי שנגמר בשריטה לא כל כך נעימה. אחר כך משכנו אותו איכשהו מהכיסא והצלחנו לגרור אותו עד הבית ואז אני חושבת שהוא פשוט תפס ריצה וברח. הרגשתי כל כך רע. בכיתי בטלפון לכולם וכל דקה יצאתי החוצה לראות אם הוא חזר. רבתי עם אבא שלי בטענה שהוא אדם שנתן לא לברוח ולא החזיק אותו. יכול להיות? שלאסי אותו בחרתי מכולם ברח ולא רצה להיות איתי. אבל בערב הגורל התהפך ובמקרה יצאתי לדבר עם אבא שלי ששאף סיגריה בחוץ, פתאום שמענו יללות קורעות לב וראינו את "לאסי" חוזר לגינה ומתקרב לאט עלינו! זה נס! מיד הבאתי לו מטעמים ושתייה וכיסיתי אותו בנשיקות וחיבוקים וגם נתתי לו את השם לאסי על שם הכלבה שחזרה הביתה. אחר כך הוא הלך לישון איתי. הכוונה המקורית הייתה שהוא ישן על המיטה ליד הרגליים שלי אבל לאסי התעקש לקפוץ על הכרית שלי ולגרגר בהנאה מול אוזני. כמובן שזה לא תענוג גדול לישון עם קולות של טרקטור מול האוזן (למרות שעכשיו אני מתגעגעת לזה) שמנו אותו במין מלונה מאולתרת במטבח. אבל לאסי לא פראייר של אף אחד ובבוקר מצאנו אותו מתכרבל בנוחיות על הספה בסלון. אחר כך כבר לר הרשו לי להחזיק אותו בבית. הוא היה מתחבא בצנרת של הבניין שלנו (אנחנו גרים בבית פרטי על האדמה) וכשהייתי חוזרת מהבית ספר הוא היה רץ לעברי. זה היה כל כך נעים איך שהוא חיכה לי ושמח שבאתי. ושירד גשם לא הזיז לי מה אף אחד אמר - כשרק באו העננים הייתי מכניסה אותו בשקט לחדר שלי ומכרבלת אותו על המיטה. ואז גם נולד השיר שלנו מתיבת הנגינה... מאז לא הייתה לי שום חיה עד בוני. עם בוני מערכת היחסים שלי הייתה הרבה יותר מוצלחת. אולי כי הפעם כבר הייתי בת 12 ולא התכוננתי לוותר. בוני היא ארנבת. אבל לא ארנבת כמו שאתם מתארים. היא מאוד שמנה, מאוד שחורה ומאוד מתוקה. לצערי היא לא התנסתה בלהיות אימא (עוד יהרגו אותי אם זה יקרה), אבל היא כן התנסתה בלהיות בת. היא גרה אצלי בחדר בכלוב קטן מדי ובדרך כלל הכלוב פתוח (יש לי ביטחון גמור בה היא לא בורחת) והיא ממש לפני כמה רגעים נעמדה על שתי הכפות שלה על הכלוב... יש לנו גם גינה גדולה ככה שיוצא לה לרוץ ולהיראות כמו ארנבת רזה למרות שכל השכנים צוחקים וחושבים שזה כלבה בהיריון. מה שמעניין הוא שבוני היא פשוט חכמה! היא הולכת לבד לכלוב שלה וקופצת לתוכו! היא יודעת מתי אני הולכת להביא לה אוכל! היא באה אלי שאני קוראת לה! ועוד הרבה דברים... ואל תחשבו שאני מצידי לא עושה כלום: רוחצת אותה בשמפו של גורים (היא נראית כמו עכברוש שברח מהביוב אחרי אמבטיה) ,מסרקת אותה, גוזרת לה ציפורנים וכמובן התחביב הקבוע- התנשקויות וליטופים. זהו. סליחה שפיטפטתי יותר מדי פשוט רציתי לשתף אותכם בזה.
