ארמון אהבותיי

[אוושת הרוח]

ארמון אהבותיי

בארמון לבי יש המון חדרים, וכולו מוקף בים ועננים, ללא שומרים ופקחים. ובכל חדר שוכן אדם, לעיתים הוא מרעיש בקירות חדריי, ``היי הביטי אני כאן`` ולעיתים הוא מחריש וכאילו נעלם. אך אני יודעת כי הוא עדיין שם. וכך בכל החדרים, המון אנשים, של פעם… של עכשיו… ולכל אחד יש חלון, מבעדו מביט לנשמתי, נוגע בגופי… וחש את אהבתי… ובעודי חשה את ההוא, נוקש האחר בחלוני… ואומר בלחש... ``היי, גם אני כאן לאהוב`` ואהבתיו, גם בנשמתי שואלת, האפשר? לאהוב את כל הניכר? חשה כצרור אהבה… בטוהר של הבריאה. לאהוב בלי היקשרות… בלי לאחוז ברדוד… רק לאהוב, עד בלי כלות… בכל חדריי כל דמות. אין מתת נפלא מזה, להיות…