קצת ביקורת על "קהיליות מדומיינות".
קראתי את הספר באנגלית לפני חודש-חודשיים. למרות שהספר נוח להשקפותיי הפוליטיות, הוא מאוד לא מומלץ (לפחות באנגלית. הוא יצא בעברית בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, אבל לא יצא לי להשוות בין השניים). אנדרסון לפחות כן עם הקורא ומודה בתחילת הספר על ההטיה הברורה בהבאת דוגמאות לטובת דרום-מזרח אסיה (תחום התמחותו; והוא צריך גם להתנצל על הדוגמאות הרבות מדי מאמריקה הלטינית), אבל זה לא משפר את ההרגשה. להדיוט גמור באזור הזה, תלמיד תיכון שכמוני, אין שום נקודת אחיזה היסטורית בעשרות הדוגמאות שהוא מביא מתאילנד, אינדונזיה והפיליפינים. לדעתי, המחסור בדוגמאות מהעולם המערבי, מקום שעוד לפני הופעת הלאומיות המודרנית היה הרבה יותר הומוגני מבחינה אתנית משאר העולם, מחליש מאוד את התיזה שלו. עוד בעיה עם הספר היא סגנון הכתיבה הפלצני עד מאוד של המחבר. נעזוב את זה שהוא כתוב במשלב אנגלי טיפוסי, סופר-גבוה, עם דחיסות כזאת של מלים מפוצצות בכל פסקה שרק אקדמאי פוסט-מודרניסט ליברלי-שמאלני-בוגד כמו אנדרסון יכול לייצר. אז מלבד האנגלית, הספר משובץ כולו במטבעות-לשון בצרפתית ולטינית, ואני זוכר מובאות של שיר פיליפיני כלשהו בספרדית, ופסקה שלמה בטאגאלוג(!!! יכול להיות שזה היה אולי "אינדונזית" [לא נראה לי שיש שפה כזאת בכלל]), שנותרו ללא תרגום! אני לא יודע אם זו יהירות או רשלנות, או שילוב. זה בכל מקרה מאוד מעצבן. לא נתתי פה הרבה ביקורת עניינית, לא נורא. בכל אופן, למרות שאנדרסון הוא בעצמו מארקסיסט, לא נראה לי שהספר בכלל בא במגמה אנטי-לאומית. אכן, הוא טוען שלאומים (במיוחד מחוץ לאירופה) הם רעיון, דבר "מדומיין", אבל שהדמיון הזה הוא פעולה יצירתית שאינה בהכרח שלילית. זאת אומרת, הוא מראה שהנראטיבים הלאומיים קישרו מקומות ואירועים שהקשר ההיסטורי ביניהם רופף, אבל שהפעולה הזאת היתה טבעית עם הופעת תקשורת ההמונים, ייבוא המבנה הבירוקראטי האירופי, עליית אליטות קריאוליות וכו'. וכמובן, למרות שלי זה לא נוח להודות, שהלאומיות שירתה גם צרכים חיוביים בהחלט.
