אריאל
זהו סקיצה של רעיון שעבדתי עליו לפני כשנה, במקור זה היה אמור להיות ספר אבל זה נפל על תקופת הבגרויות והרעיון איך שהו נשכח. אני יודה מאוד ל כול סוג של ביקורת + בבקשה תגידו לי אם הקטע יכול לעמוד כסיפור קצר עצמאי או לא. ********************************************************************* אריאל השמיים שוב רעמו. הררי עננים שחורים התנגשו עם שברירי האור האחרונים , יוצרים תפאורה פראית אשר חלפה במהירות מסחררת מעל הים הסוער. אריאל שכבה על בטנה, ידיה שלובות מתחת לראשה, סופגת את שרידי חום היום מהסלע השחור. הרוח הכתה בפניה, גורמת לשערה הבהיר להתנוסס כדגל ואז לפתע שחכה, מניחה לשיער הארוך לשוב ולכסות את גופה הערום של הנערה. עיניה השחורות עקבו במבט מהופנט אחרי משחק הגלים אשר התנפצו על הצוקים מתחתיה. שחף בודד צעק במרומים, ולפתע , היא התכווצה כולה, מושכת את ברכיה לחזה וחובקת אותם בכול כוחה. עיניה היו עצומות בחוזקה ונשימתה קטועה וקשה. השחף צעק בשנית. עיניה השחורות נפערו, מלאות לחות, אבל היא נשכה את אגרופה, מצליחה לא לבכות גם הפעם. היא לא ידע שבדידות יכולה להיות כו כואבת. ריקנות נוראית בחזה, כאשר כול העולם מסביבה לוחץ ומאיים למחוצה כצדף ריק. לא היה איש שיכל להושיט את ידו אליה, ולו רק כידי להגיד שהיא לא הבן אדם היחיד בריקנות הצורמת הזו. במעומעם, היא זכרה את ימיה בבית היתומים. גם שם הייתה בדידות, אבל זאת הייתה בדידות צפויה, שגודלים ומתרגלים אליה כימת מהיום הראשון. כאשר אתה לא יודע מה אתה מפסיד זה לא כו כואב. עכשיו היא ידע מה היא מפסידה. עמוד העשן היה כימת בלתי ניראה כעת, אבל בראשה הוא עדיין התמר ברור כמו מקודם. מסמל בדרך ברורה ואכזרית שאין לה לאן לחזור. מי היה חושב! תמיד היו שמועות על היום שבו יפסק המימון. ובזמן האחרון גם החלו לדבר על המהומה המלוכלכת שעלולה לפרוץ אם המתרחש במעבדה ידלוף החוצה לפני זמנו. אבל מי היה מאמין שהכול ייגמר בתאונה? בשרפה חסרת שכל ומטרה, שרק עכשיו, שעות לאחר האירוע, החלה לכלות את עצמה. לא היו ניצולים. חלקה הגדול של המעבדה היה תת קרקעי וכאשר החלה השרפה, המחיצות... הנערה נשכה את אגרופה. משאירה סימני שייניים עמוקים על העור העדין. היא התעכבה כחצי שעה, כול הקבוצה כבר חזרה למעבדה ואילו היא , מנצלת את זכותה כבוגרת הפרוייקט, התעכבה על דגימה מעניינת משונית האלמוגים. הרוח הזועמת הכתה בפניה, פורעת שוב את שערה. היא לא אהבה קור. מאז אותו מקרה שנתקעה מחוץ לבית היתומים וכימת קפאה למות. היא כמובן ידע שאינה מסתכנת בדלקת ראות. אותה הפעם שהביאה אותה למעבדה עם שלושים אחוז ראות מתפקדות ומיכל חמצן צמוד הייתה הפעם האחרונה שהיא אי פעם תסבול מהצטננות. למרות זאת היא לא אהבה קור. הרוח הקפואה הייתה זו שעוררה אותה לפעולה. חליפת השחייה שלה כבר התייבשה מספיק ואריאל מיהרה ללבושה שוב. המגע המוכר של הבד המחוספס היה מרגיעה בנוסף למחממם והיא הצליחה להתרכז מספיק כדי להתמקד בשאלה הבסיסית "מה עושים עכשיו?" ניירות לא היו לה. לעזאזל אפילו שם אמיתי לא היה לה. שמה היחיד מאז שהגיע למרכז היה "אריאל" או "ניסוי מספר 36". הנערה הביטה לאורך החוף. פו ושם ניתן היה לראות אורות דולקים, מסמלים את בתי החוף הבודדים שהיו עדיין מאוכלסים, למרות תחילת הסתיו. היא יכלה ללכת לשם. אבל איך הם יקבלו זרה שעורה לבן מחוסר שמש ושערה דהוי עד שקיפות משהיה מתמדת במים? במקרה הטוב היא הייתה מוזרה, במקרה הרע חשודה ביותר. וגם מה היא תגיד? שהיא ניצולה יחידה מפרויקט מחתרתי של ניסויים בבני אדם שהתנהל 20 שנה בדיוק מתחת לאפם? בית המשוגעים נימצא חמישים קילומטר מזרחה, תודה רבה גם לכם. עד כמה שהיא ידע, למנהלי המחקר היה קשר מסוים עם חיל המודיעין האמריקאי. יצא לה לראות מספר פעמים אנשים במדים מסתובבים בשטח המעבדה. אבל היא לא ידע על זה מספיק, וגם מה זה יעזור? ארה"ב הייתה בצדו השני של העולם, ואילו היא הייתה כאן, בחופי_______. ממה היא תחייה? ואיפה? המחשבה שהיא צריכה להסתדר לגמרה לבד העבירה צמרמורת קרה לאורך ידיה. היא לא יכלה לתאר לעצמה חיים ללא הים אבל גם היא הייתה זקוקה למקום מגורים. מעבר לכך, גופה היה זקוק לתזונה מיוחדת, היא הייתה זקוקה גם לשמן, לשערה ועורה, שאחרת כבר מזמן היו נהרסים מהשהיה הארוכה במים המלוחים. בקיצור היא הייתה זקוקה לכסף. ידה נזכרת לפניה, נשלחה לאחד מכיסי המותן ושלפה משם חופן אבנים לבנות. השונית הייתה עשירה בדברים נוספים חוץ מאשר דגימות של אצות. היא נהגה לאסוף אותם בשביל המטופלים הצעירים במעבדה, ידה נרעדה, כימת ומפזרת את הפנינים הגדולות, ילדים קטנים בגיליים חמש שש... לרגע היא כימת והתפתה להכנה ולשקוע בדיכאון שהתעקש להציפה. לא היה לה לאיפה ללכת. היא הייתה שריד בודד מניסוי מעורר סלידה. לצערה הרב היא גם הייתה שריד המרוצה מאוד ממה שעשו לו…פשוט עד עכשיו הייתה המעבדה, בית שהיא יכלה לחזור אליו, ואילו כעת... אותו ניסוי שאפשר לה חיים גם עמד כקיר בינה לבין האנשים הרגילים. הרוח התגברה ורסיסי הגלים הגיעו עד אליה, למרות שעמדה על ראש צוק ,כמעט שמונה מטרים מעל הים הגועש. אריאל הרגישה את הטיפות המלוחות של המים על שפתיה ולפתע הדיכאון עזב אותה. עדיין היה מקום אחד שתמיד יהיה בית בשבילה, שתמיד יחכה לה בזרועות פתוחות. היום היא תלך הביתה, תנוח ותמצא מחסה מהסערה המתקרבת ואילו מחר... היא נזכרה במה שאמר ראש הפרויקט לפני שנים לא כה רבות לילדה בת תשע, עם ראות רקובות מעבר לכול תקנה, "כול יום יש גלים חדשים בים" הוא אמר. תמיד יש תיקווה. האורות האחרונים של היום הגווע נמוגו בין ענני הסערה, ולכן איש לא ראה דמות קטנה מתנתקת מקצה הצוק ונופלת לעבר הגלים.
זהו סקיצה של רעיון שעבדתי עליו לפני כשנה, במקור זה היה אמור להיות ספר אבל זה נפל על תקופת הבגרויות והרעיון איך שהו נשכח. אני יודה מאוד ל כול סוג של ביקורת + בבקשה תגידו לי אם הקטע יכול לעמוד כסיפור קצר עצמאי או לא. ********************************************************************* אריאל השמיים שוב רעמו. הררי עננים שחורים התנגשו עם שברירי האור האחרונים , יוצרים תפאורה פראית אשר חלפה במהירות מסחררת מעל הים הסוער. אריאל שכבה על בטנה, ידיה שלובות מתחת לראשה, סופגת את שרידי חום היום מהסלע השחור. הרוח הכתה בפניה, גורמת לשערה הבהיר להתנוסס כדגל ואז לפתע שחכה, מניחה לשיער הארוך לשוב ולכסות את גופה הערום של הנערה. עיניה השחורות עקבו במבט מהופנט אחרי משחק הגלים אשר התנפצו על הצוקים מתחתיה. שחף בודד צעק במרומים, ולפתע , היא התכווצה כולה, מושכת את ברכיה לחזה וחובקת אותם בכול כוחה. עיניה היו עצומות בחוזקה ונשימתה קטועה וקשה. השחף צעק בשנית. עיניה השחורות נפערו, מלאות לחות, אבל היא נשכה את אגרופה, מצליחה לא לבכות גם הפעם. היא לא ידע שבדידות יכולה להיות כו כואבת. ריקנות נוראית בחזה, כאשר כול העולם מסביבה לוחץ ומאיים למחוצה כצדף ריק. לא היה איש שיכל להושיט את ידו אליה, ולו רק כידי להגיד שהיא לא הבן אדם היחיד בריקנות הצורמת הזו. במעומעם, היא זכרה את ימיה בבית היתומים. גם שם הייתה בדידות, אבל זאת הייתה בדידות צפויה, שגודלים ומתרגלים אליה כימת מהיום הראשון. כאשר אתה לא יודע מה אתה מפסיד זה לא כו כואב. עכשיו היא ידע מה היא מפסידה. עמוד העשן היה כימת בלתי ניראה כעת, אבל בראשה הוא עדיין התמר ברור כמו מקודם. מסמל בדרך ברורה ואכזרית שאין לה לאן לחזור. מי היה חושב! תמיד היו שמועות על היום שבו יפסק המימון. ובזמן האחרון גם החלו לדבר על המהומה המלוכלכת שעלולה לפרוץ אם המתרחש במעבדה ידלוף החוצה לפני זמנו. אבל מי היה מאמין שהכול ייגמר בתאונה? בשרפה חסרת שכל ומטרה, שרק עכשיו, שעות לאחר האירוע, החלה לכלות את עצמה. לא היו ניצולים. חלקה הגדול של המעבדה היה תת קרקעי וכאשר החלה השרפה, המחיצות... הנערה נשכה את אגרופה. משאירה סימני שייניים עמוקים על העור העדין. היא התעכבה כחצי שעה, כול הקבוצה כבר חזרה למעבדה ואילו היא , מנצלת את זכותה כבוגרת הפרוייקט, התעכבה על דגימה מעניינת משונית האלמוגים. הרוח הזועמת הכתה בפניה, פורעת שוב את שערה. היא לא אהבה קור. מאז אותו מקרה שנתקעה מחוץ לבית היתומים וכימת קפאה למות. היא כמובן ידע שאינה מסתכנת בדלקת ראות. אותה הפעם שהביאה אותה למעבדה עם שלושים אחוז ראות מתפקדות ומיכל חמצן צמוד הייתה הפעם האחרונה שהיא אי פעם תסבול מהצטננות. למרות זאת היא לא אהבה קור. הרוח הקפואה הייתה זו שעוררה אותה לפעולה. חליפת השחייה שלה כבר התייבשה מספיק ואריאל מיהרה ללבושה שוב. המגע המוכר של הבד המחוספס היה מרגיעה בנוסף למחממם והיא הצליחה להתרכז מספיק כדי להתמקד בשאלה הבסיסית "מה עושים עכשיו?" ניירות לא היו לה. לעזאזל אפילו שם אמיתי לא היה לה. שמה היחיד מאז שהגיע למרכז היה "אריאל" או "ניסוי מספר 36". הנערה הביטה לאורך החוף. פו ושם ניתן היה לראות אורות דולקים, מסמלים את בתי החוף הבודדים שהיו עדיין מאוכלסים, למרות תחילת הסתיו. היא יכלה ללכת לשם. אבל איך הם יקבלו זרה שעורה לבן מחוסר שמש ושערה דהוי עד שקיפות משהיה מתמדת במים? במקרה הטוב היא הייתה מוזרה, במקרה הרע חשודה ביותר. וגם מה היא תגיד? שהיא ניצולה יחידה מפרויקט מחתרתי של ניסויים בבני אדם שהתנהל 20 שנה בדיוק מתחת לאפם? בית המשוגעים נימצא חמישים קילומטר מזרחה, תודה רבה גם לכם. עד כמה שהיא ידע, למנהלי המחקר היה קשר מסוים עם חיל המודיעין האמריקאי. יצא לה לראות מספר פעמים אנשים במדים מסתובבים בשטח המעבדה. אבל היא לא ידע על זה מספיק, וגם מה זה יעזור? ארה"ב הייתה בצדו השני של העולם, ואילו היא הייתה כאן, בחופי_______. ממה היא תחייה? ואיפה? המחשבה שהיא צריכה להסתדר לגמרה לבד העבירה צמרמורת קרה לאורך ידיה. היא לא יכלה לתאר לעצמה חיים ללא הים אבל גם היא הייתה זקוקה למקום מגורים. מעבר לכך, גופה היה זקוק לתזונה מיוחדת, היא הייתה זקוקה גם לשמן, לשערה ועורה, שאחרת כבר מזמן היו נהרסים מהשהיה הארוכה במים המלוחים. בקיצור היא הייתה זקוקה לכסף. ידה נזכרת לפניה, נשלחה לאחד מכיסי המותן ושלפה משם חופן אבנים לבנות. השונית הייתה עשירה בדברים נוספים חוץ מאשר דגימות של אצות. היא נהגה לאסוף אותם בשביל המטופלים הצעירים במעבדה, ידה נרעדה, כימת ומפזרת את הפנינים הגדולות, ילדים קטנים בגיליים חמש שש... לרגע היא כימת והתפתה להכנה ולשקוע בדיכאון שהתעקש להציפה. לא היה לה לאיפה ללכת. היא הייתה שריד בודד מניסוי מעורר סלידה. לצערה הרב היא גם הייתה שריד המרוצה מאוד ממה שעשו לו…פשוט עד עכשיו הייתה המעבדה, בית שהיא יכלה לחזור אליו, ואילו כעת... אותו ניסוי שאפשר לה חיים גם עמד כקיר בינה לבין האנשים הרגילים. הרוח התגברה ורסיסי הגלים הגיעו עד אליה, למרות שעמדה על ראש צוק ,כמעט שמונה מטרים מעל הים הגועש. אריאל הרגישה את הטיפות המלוחות של המים על שפתיה ולפתע הדיכאון עזב אותה. עדיין היה מקום אחד שתמיד יהיה בית בשבילה, שתמיד יחכה לה בזרועות פתוחות. היום היא תלך הביתה, תנוח ותמצא מחסה מהסערה המתקרבת ואילו מחר... היא נזכרה במה שאמר ראש הפרויקט לפני שנים לא כה רבות לילדה בת תשע, עם ראות רקובות מעבר לכול תקנה, "כול יום יש גלים חדשים בים" הוא אמר. תמיד יש תיקווה. האורות האחרונים של היום הגווע נמוגו בין ענני הסערה, ולכן איש לא ראה דמות קטנה מתנתקת מקצה הצוק ונופלת לעבר הגלים.