ארוך.
השינה כבר כמה ימים לא הכרחית כמו פעם. אני כותבת שוב.
כשחשבתי לכתוב נזכרתי בימים של הפורום מ"פעם". בפרפר... הרבה זמן לא כתבתי אולי כי לא ידעתי אם זה בסדר להכביד. אם יהיה מי שיוכל לקרוא. שירצה לקרוא.
כחלק מהצעדים הנוכחיים של אומץ+יאוש אני כותבת. ומנסה קצת פחות להסתיר כי מה כבר יכול לקרות... אולי אהיה יותר ברורה ואולי לא.
אמרתי כבר שהכל כל כך בסדר. אני עובדת ואפילו די טוב. עסוקה ושורדת וגם קצת חיה. מצליחה להבין כל מיני דברים שיכולה לעשות כדי להקל, ומצליחה גם לבצע את חלקם.
הכל מלחמה כל הזמן. נלחמת כדי לישון וכדי לקום, לקנות בגדים להתאפר לצאת מהבית עם כל הלחץ והחרדות בפנים. נלחמת בשביל להגיד לעצמי שלא חייבת להלחם ואפשר קצת לוותר. מסבירה לעצמי בכוח למה זה בסדר לעזור לעצמי קצת.
שונאת שאני עושה משהו טוב לעצמי. זה מגעיל אותי ממש. גורם לי להרגיש כל כך רע בלי הסבר הגיוני. וכל מה שאני נלחמת בשביל להצליח בו עושה לי רע ממש. ואני בכל אופן ממשיכה. ואומרת לעצמי שזה מה שנכון.
אז הכל כל כך בסדר. אני מפתיעה את עצמי ואת הפסיכולוגית. אבל אף אחד לא חושב שזה בסדר. הדיכאון נורא והשנאה העצמית... רק למדתי להכיר ולחיות עם.
ויש את השעות שזה בלתי נסבל. אם לא היתה לי עבודה ומחוייבות מלחיצה שכזו הייתי במקום פחות שמור. אבל אני מאד זהירה ומנסה להיות אחראית על מי שאני מחוייבת לו בעבודה. אז מנסה לא לגרום במשהו שמישהו אחר ייפגע בגלל החיים שלי. אף אחד לא אשם...
השעות בהן הכל בלתי נסבל התחילו להיות רבות יותר, הזמן שבו אני לא יכולה יותר להיות ככה, סתם להעביר את הזמן לבד. וזה מוזר כי היה פעם יותר לבד. והיה נראה שהתרגלתי.
ואני רואה שזה עדיין קשה. אולי בגלל הפערים בין החלקים שלי. וקצת מנסה להעיז, לצאת, לפגוש אנשים, פחת לבד. זה כל כך מעט, כל כך לאט, שזה מייאש ונראה חסר משמעות. ואני יודעת שזה המון. וזה שוב גורם לי את ההרגשה הדוחה שלי מול עצמי. מה אני מנסה בכלל.
ואני מנסה ונגעלת, אתם מבינים?
ממשיכה ושונאת. ונעלמת לעצמי. וממשיכה כי מבינה שזה נכון. שאין ברירה.
הפסיכולוגית שלי מעולה. זו אני שמרגישה נמצאת באופן כל כך חלקי שם.
אין לי מושג על כל כך הרבה דברים מה אני באמת מרגישה שם. מה אני רוצה. אין לי מושג.
ולי זה לא ברור גם כשאני בשטח הכי נקי בשביל לנסות לבדוק את זה. אז מולה זה מצליח לקרות באופן מקרי. לעתים רחוקות.
אני לא בסדר, לא באמת עושה מה שצריך.
אבל זה נראה כל כך ככה. כל כך בסדר.
כי בדברים הקטנים זה נראה שאני ממש לומדת. מתקנת. אפילו יותר חיה.
אני יכולה לשמוע את עצמי אומרת משפטים נורא "נכונים" ומפתיעים, אני יודעת שזה בזכות הטיפול. אבל יודעת שאני נמצאת שם לפעמים, במקרה.
הרבה שנים אמרתי שאני אוהבת חורף. יצאתי לגשם סתם בלי סיבה. תמיד השארתי חלונות פתוחים.
אני לא יכולה לסבול את החורף הזה שמנסה להיכנס לי עכשו.
אין לי תריסים בדירה והרוח מקפיאה אותי. אני לא רוצה לסגור את החלונות אבל קולטת את הזכרונות ומבינה שאני לא אוהבת חורף.
ושאני לא מבינה כלום.
השינה כבר כמה ימים לא הכרחית כמו פעם. אני כותבת שוב.
כשחשבתי לכתוב נזכרתי בימים של הפורום מ"פעם". בפרפר... הרבה זמן לא כתבתי אולי כי לא ידעתי אם זה בסדר להכביד. אם יהיה מי שיוכל לקרוא. שירצה לקרוא.
כחלק מהצעדים הנוכחיים של אומץ+יאוש אני כותבת. ומנסה קצת פחות להסתיר כי מה כבר יכול לקרות... אולי אהיה יותר ברורה ואולי לא.
אמרתי כבר שהכל כל כך בסדר. אני עובדת ואפילו די טוב. עסוקה ושורדת וגם קצת חיה. מצליחה להבין כל מיני דברים שיכולה לעשות כדי להקל, ומצליחה גם לבצע את חלקם.
הכל מלחמה כל הזמן. נלחמת כדי לישון וכדי לקום, לקנות בגדים להתאפר לצאת מהבית עם כל הלחץ והחרדות בפנים. נלחמת בשביל להגיד לעצמי שלא חייבת להלחם ואפשר קצת לוותר. מסבירה לעצמי בכוח למה זה בסדר לעזור לעצמי קצת.
שונאת שאני עושה משהו טוב לעצמי. זה מגעיל אותי ממש. גורם לי להרגיש כל כך רע בלי הסבר הגיוני. וכל מה שאני נלחמת בשביל להצליח בו עושה לי רע ממש. ואני בכל אופן ממשיכה. ואומרת לעצמי שזה מה שנכון.
אז הכל כל כך בסדר. אני מפתיעה את עצמי ואת הפסיכולוגית. אבל אף אחד לא חושב שזה בסדר. הדיכאון נורא והשנאה העצמית... רק למדתי להכיר ולחיות עם.
ויש את השעות שזה בלתי נסבל. אם לא היתה לי עבודה ומחוייבות מלחיצה שכזו הייתי במקום פחות שמור. אבל אני מאד זהירה ומנסה להיות אחראית על מי שאני מחוייבת לו בעבודה. אז מנסה לא לגרום במשהו שמישהו אחר ייפגע בגלל החיים שלי. אף אחד לא אשם...
השעות בהן הכל בלתי נסבל התחילו להיות רבות יותר, הזמן שבו אני לא יכולה יותר להיות ככה, סתם להעביר את הזמן לבד. וזה מוזר כי היה פעם יותר לבד. והיה נראה שהתרגלתי.
ואני רואה שזה עדיין קשה. אולי בגלל הפערים בין החלקים שלי. וקצת מנסה להעיז, לצאת, לפגוש אנשים, פחת לבד. זה כל כך מעט, כל כך לאט, שזה מייאש ונראה חסר משמעות. ואני יודעת שזה המון. וזה שוב גורם לי את ההרגשה הדוחה שלי מול עצמי. מה אני מנסה בכלל.
ואני מנסה ונגעלת, אתם מבינים?
ממשיכה ושונאת. ונעלמת לעצמי. וממשיכה כי מבינה שזה נכון. שאין ברירה.
הפסיכולוגית שלי מעולה. זו אני שמרגישה נמצאת באופן כל כך חלקי שם.
אין לי מושג על כל כך הרבה דברים מה אני באמת מרגישה שם. מה אני רוצה. אין לי מושג.
ולי זה לא ברור גם כשאני בשטח הכי נקי בשביל לנסות לבדוק את זה. אז מולה זה מצליח לקרות באופן מקרי. לעתים רחוקות.
אני לא בסדר, לא באמת עושה מה שצריך.
אבל זה נראה כל כך ככה. כל כך בסדר.
כי בדברים הקטנים זה נראה שאני ממש לומדת. מתקנת. אפילו יותר חיה.
אני יכולה לשמוע את עצמי אומרת משפטים נורא "נכונים" ומפתיעים, אני יודעת שזה בזכות הטיפול. אבל יודעת שאני נמצאת שם לפעמים, במקרה.
הרבה שנים אמרתי שאני אוהבת חורף. יצאתי לגשם סתם בלי סיבה. תמיד השארתי חלונות פתוחים.
אני לא יכולה לסבול את החורף הזה שמנסה להיכנס לי עכשו.
אין לי תריסים בדירה והרוח מקפיאה אותי. אני לא רוצה לסגור את החלונות אבל קולטת את הזכרונות ומבינה שאני לא אוהבת חורף.
ושאני לא מבינה כלום.
