ארוך אבל עם משמעות
"קול דודי דופק פיתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי.." אז זהו ,הגיעה השעה ללכת ולפתוח את הדלת ,את דלתות הנשמה ,ההומה,הכמהה,הצמאה לאל חיי.אך לפני שאלך לי אל עבר תהומות שעין לא ראתה ,אל עבר ההרים והגבעות הקוראים לי ממרחקים,לפני שהעלם לי בין צבעים שונים ,צבעי העוז וההדר שבהם מצטבעים חלוני נשמתי,לפני כן אשאיר כמה דברים
1."שימעו אלי עמי,מתוך נשמתי אני מדבר עימכם,מתוך נשמת נשמתי,מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם,ואתם כולכם קשורים בי,מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי,שאתם,רק אתם,רק כולכם,כללכם,כל נשמותיכם,כל דורותיכם,רק אתם הנכם תוכן חיי.בכם אני חיי,בכם,בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן הקרוי חיים.מבלעדיכםאין לי כלום!כל התקוות,כל השאיפות,כל הערך של שיווי החיים,הכל אני מוצא בקירבי רק עימכם,ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם,אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ.אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת.כל אהבות,הקטנות עם הגדולות,שבכל תהלוכות חיי,הכל אצורות הן באהבתכם,באהבת כללותכם-הכלל שכל הפרטים שלכם בו הווים וחיים.כל אחד מכם,כל נשמה בודדת שמכלל כולכם,הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור העולמים,המאירה לי את אור החיים. אתם נותנים לי תוכן לחיים,לעבודה,לתורה,לתפילה,לשירה ,לתקווה.דרך הצינור של הויתכם אני חש הכל,אני אוהב הכל.על כנפי הרוח של חיבתכם אני מתנשא לאהבת האלוקים,והיא מתחוורת לי,מתבררת אצלי,משתלהבת בלבבי,מצטחצחת ברעיוני.עימכם עמי,אומתי,אימי,מקור חיי,עימכם אני מעופף למרחבי העולם.עם נצחכם אני חיי חיי נצח,עם פארכם אני מלא הוד ותפארת,עם ענותכם אני מלא מכאובות,עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות,עם הדעה שבקירבכםהינני מלא דעה ותבונה...." את הדברים הללו כתב איש חכם בשם הרא"יה זצ"ל וזה לקוח מתוך חדריו. עם גם אנחנו נרגיש את אהבה הזאת אחד כלפי השני אזי הגאולה תגיע בקרוב!!! לכן לאהוב כל אדם שיש בעולם,ברור?? 2."ייתכן שהסיבה העמוקה ביותר לפחדנו מין המוות היא שאין אנו מכירים את עצמנו,אנו מאמינים בזהות אישית,ייחודית ונפרדת.אך לו העזנו לבחון הנחה זו,היינו מוצאים שזהותנו תלויה לחלוטין באוסף אין סופי של קביים: השם שלנו,"הביוגרפיה" שלנו,השותפים ,המשפחה,הבית,המשרה,הידידים,כרטיסי האשראי שלנו... על תמיכות שבריריות וארעיות אלו אנו נשענים למען ביטחוננו.ואז אם יילקחו אלה מאיתנו האם נדע מי אנו באמת? בהעדר העזרים המוכרים אנו מתעמתיםעם עצמינו לבד,מישהו שאיננו מכירים,זר מוחלט שעימו חיינו כל העת,אך מעולם לא רצינו לפגוש.האם לא בשל כך ניסינו למלא כל רגע פנוי בחיינו ברעש ופעילות,משעממים או נדושים ככל שיהיו כדי שלעולם לא נישאר לבד ובשקט עם הזר הזה? האם אין זה מראה על משהו טראגי באופן הבסיסי בדרך חיינו?אנו חיים בזהות שאולה...מהופנטים מהריגוש שבעצם הבניה,הקמנו לנו בית על חולות נודדים.עולם זה יכול להראות משכנע להפליא עד שמגיע המוות ונתץ את כל אשלויותינו ומגרש אותנו ממחבואינו.מה קורה אז,אם אין לנו מושג על קיומה של מציאות עמוקה יותר ? כאשר אנו מתים אנו עוזבים אחרינו את הכל,בעיקר את הגוף שכה הוקרנו ,שסמכנו עליו בעיוורון שכזה והשתדלנו כל כך לשמר אותו בחיים..." את הקטע הזה כתב חכם טיבטי.אז אנשים יקרים לפני שאנחנו מבזבזים את החיים על שטויות אולי כדאי שנחפש את המשמעות העמוקה של החיים?המלצה שלי! טוב זהו אני אלך לגלד על ההרים ולקפץ על הגבעות על מנת לראות מאין יבוא עזרי ..היו שלום!
"קול דודי דופק פיתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי.." אז זהו ,הגיעה השעה ללכת ולפתוח את הדלת ,את דלתות הנשמה ,ההומה,הכמהה,הצמאה לאל חיי.אך לפני שאלך לי אל עבר תהומות שעין לא ראתה ,אל עבר ההרים והגבעות הקוראים לי ממרחקים,לפני שהעלם לי בין צבעים שונים ,צבעי העוז וההדר שבהם מצטבעים חלוני נשמתי,לפני כן אשאיר כמה דברים
1."שימעו אלי עמי,מתוך נשמתי אני מדבר עימכם,מתוך נשמת נשמתי,מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם,ואתם כולכם קשורים בי,מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי,שאתם,רק אתם,רק כולכם,כללכם,כל נשמותיכם,כל דורותיכם,רק אתם הנכם תוכן חיי.בכם אני חיי,בכם,בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן הקרוי חיים.מבלעדיכםאין לי כלום!כל התקוות,כל השאיפות,כל הערך של שיווי החיים,הכל אני מוצא בקירבי רק עימכם,ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם,אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ.אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת.כל אהבות,הקטנות עם הגדולות,שבכל תהלוכות חיי,הכל אצורות הן באהבתכם,באהבת כללותכם-הכלל שכל הפרטים שלכם בו הווים וחיים.כל אחד מכם,כל נשמה בודדת שמכלל כולכם,הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור העולמים,המאירה לי את אור החיים. אתם נותנים לי תוכן לחיים,לעבודה,לתורה,לתפילה,לשירה ,לתקווה.דרך הצינור של הויתכם אני חש הכל,אני אוהב הכל.על כנפי הרוח של חיבתכם אני מתנשא לאהבת האלוקים,והיא מתחוורת לי,מתבררת אצלי,משתלהבת בלבבי,מצטחצחת ברעיוני.עימכם עמי,אומתי,אימי,מקור חיי,עימכם אני מעופף למרחבי העולם.עם נצחכם אני חיי חיי נצח,עם פארכם אני מלא הוד ותפארת,עם ענותכם אני מלא מכאובות,עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות,עם הדעה שבקירבכםהינני מלא דעה ותבונה...." את הדברים הללו כתב איש חכם בשם הרא"יה זצ"ל וזה לקוח מתוך חדריו. עם גם אנחנו נרגיש את אהבה הזאת אחד כלפי השני אזי הגאולה תגיע בקרוב!!! לכן לאהוב כל אדם שיש בעולם,ברור?? 2."ייתכן שהסיבה העמוקה ביותר לפחדנו מין המוות היא שאין אנו מכירים את עצמנו,אנו מאמינים בזהות אישית,ייחודית ונפרדת.אך לו העזנו לבחון הנחה זו,היינו מוצאים שזהותנו תלויה לחלוטין באוסף אין סופי של קביים: השם שלנו,"הביוגרפיה" שלנו,השותפים ,המשפחה,הבית,המשרה,הידידים,כרטיסי האשראי שלנו... על תמיכות שבריריות וארעיות אלו אנו נשענים למען ביטחוננו.ואז אם יילקחו אלה מאיתנו האם נדע מי אנו באמת? בהעדר העזרים המוכרים אנו מתעמתיםעם עצמינו לבד,מישהו שאיננו מכירים,זר מוחלט שעימו חיינו כל העת,אך מעולם לא רצינו לפגוש.האם לא בשל כך ניסינו למלא כל רגע פנוי בחיינו ברעש ופעילות,משעממים או נדושים ככל שיהיו כדי שלעולם לא נישאר לבד ובשקט עם הזר הזה? האם אין זה מראה על משהו טראגי באופן הבסיסי בדרך חיינו?אנו חיים בזהות שאולה...מהופנטים מהריגוש שבעצם הבניה,הקמנו לנו בית על חולות נודדים.עולם זה יכול להראות משכנע להפליא עד שמגיע המוות ונתץ את כל אשלויותינו ומגרש אותנו ממחבואינו.מה קורה אז,אם אין לנו מושג על קיומה של מציאות עמוקה יותר ? כאשר אנו מתים אנו עוזבים אחרינו את הכל,בעיקר את הגוף שכה הוקרנו ,שסמכנו עליו בעיוורון שכזה והשתדלנו כל כך לשמר אותו בחיים..." את הקטע הזה כתב חכם טיבטי.אז אנשים יקרים לפני שאנחנו מבזבזים את החיים על שטויות אולי כדאי שנחפש את המשמעות העמוקה של החיים?המלצה שלי! טוב זהו אני אלך לגלד על ההרים ולקפץ על הגבעות על מנת לראות מאין יבוא עזרי ..היו שלום!