כדור בדולח22
New member
ארוחת טעימות: חלק 1
הוא יודע איך להוציא אותי משלוותי במילים בלבד. מילים מוקלדות, מפוסקות היטב.
אבל מי רוצה שלווה כשאפשר לבחור בריגוש?
הוא מפריע לי לעבוד, מפריע לי להיות קשובה,
מפריע לי להיות אשתו של... במשרה מלאה.
בקיצור, טיפוס טורדני.
סיכמנו שרק "נתקל" זה בזו, לא נחליף מילה, רק נתבונן בשקט ונחזור לחיינו.
והחלטנו להיות קצת מרושעים.
ביום חמישי האחרון הזמנתי מקומות במסעדה החמודה ההיא בפרדס בשרון, ואמרתי לבעלי גיא ששריינתי לשמונה וחצי, שיבוא רעב ויגהץ לי בנוסף לחולצה שלו גם את השמלה השחורה הארוכה, זו עם השסע ברגל שמאל.
הוא נתן נשיקה בשקע הכתף והצוואר לאשתו, ואמר לה שהוא יודע שהיא רוצה לצאת יותר ולבלות יותר זמן יחד ושהוא הזמין מקום בערב לארוחת טעימות. אחרי הטעימות הוא יטעם גם אותה.
הנסיעה לשם באוטו מרחק חצי שעה מהבית ארכה יובלות. לא הצלחתי להתרכז בכלום. עניתי תשובות סתומות וחסרות תוחלת לבעלי שנהג. התחושות נעו בין עקצוצי עונג וסיפוק מרוח השטותיות שנפלה עלי, לטעם מר בפה של טמטום גמור של תיכוניסטית נואשת.
"את נראית טוב, יפה שלי" זרק לי גיא כשיצאתי מהאוטו בחניה הלא סלולה מחוץ למסעדה. העפתי מבט בהשתקפות שלי בחלונות הפורד המצוחצחים והנהנתי מחויכת חזרה. "אתה חושב שיהיו לי הרבה מחזרים הערב?".
אמרנו למארחת את פרטי ההזמנה והיא הובילה אותנו לשולחן. פינתי וחמוד. מצדי הימני השתרע שיח פסיפלורה והריח שלו הרגיש לי דומיננטי מדי. הבושם שהתזתי על עצמי עוד לא התאדה לגמרי ובליל הריחות עשה לי בחילה קלה מהולה בהתרגשות. המלצר ניגש והדליק לנו נרות במרכז השולחן, הביא תפריט יינות ובלי להסתכל הזמנתי את החביב עליי – וילה אנטינורי.
השקנו כוסות לחיי הערב שלנו (שלנו?) ואז גיא, חצה בזרועו את השולחן ונגע מתחת לעפעפיי. "יש לך ריס יפתי, את יודעת מה הנוהל". עצמתי עיניים לשנייה, נשפתי על אצבעו המושטת עם הריס וביקשתי בלב: "רק בלי דרמות הערב.... טיזינג שיעבור חלק ומושלם".
האם הם מאחרים או כבר יושבים? האם הם יישבו קרוב או במרחק ביטחון כשבקושי רואים? ואיך אזהה אותם?
המחשבות שהם מאחרים כנראה, ושתכלס תכלס תכלס, לא כזה ביג דיל שאחרי התכתבויות אינטנסיביות, מחרמנות, מרטיבות... הידיים המקלידות והמוח מאחוריהן יישבו כמה מטרים ממני הרגיעו אותי. כולה נחליף מבטים. נחייך רגע, ובכך נגמרה כל הסאגה המשעשעת.. אין פה פוטנציאל לכלום. הוא לא יודע כלום עליי. אני לא יודעת כלום עליו. ובקיצור אשכנזי: גורנישט! חזרתי לפוקוס, חדה ומשוחררת, קשובה וקצת צינית. דיברנו על עבודה, ריכלנו קצת על החברים שלנו (אני הכי אוהבת שגיא קצת כמוני- רכלן ומרושע... אבל "היי, הכול מכוונה טובה") והמנות של ארוחת הטעימות התחילו להגיע קטנות וקלילות, מעוצבות היטב.
גיא הרים על פיסת פוקאצ'ה נתח קרפצ'ו דק ואדמדם. הוא סידר את הנתח במרכז הלחם ואז הניח כמה זיתים מעל ועשה איתם צורה של חיוך, אמר : "פה גדול" ונתתי ביס. הרמתי את המבט בזמן שקצת בלסמי מטפטף קלות מהלחם ישירות למחשוף ומלכלך אותי, וזיהיתי בשולחן מאחורינו- טווח ביטחון של כמטר וחצי- שניים אותו בפניו אלי ואותה בגבה. כן, אלו הם.
גיא ביקש מהמלצר מגבונים לחים וסינן בחיוך: "את נזק את, תאמיני לי..." וכשאלו הגיעו שלף מגבון אחד מעטיפתו וקם לעברי. ניסיתי לקחת מידו את המגבון המקולל אך ללא הועיל כי הוא כבר רכן מעליי בעדינות והעביר "ויש" בין השדיים וניקה את הרוטב הסורר, נהנה מהפרטיות שהשולחן הפינתי הסב לנו.
בשולחן מאחור מבט משתהה, לא משתמע לשתי פנים מתמקד בנקודה שזה עתה נוקתה ביסודיות. "גברים" אני חושבת לעצמי. "המבטים שלהם הם כמו פיל בחנות חרסינה". כעבור שתי דקות הוא התיק את מבטו והבחנתי בהם משיקים כוסות.
הוא לבש פולו בהירה שהונחה על כתפיים רחבות, ולא הצלחתי להבין מה צבע העניים שלו, אבל הפנים שלו היו מסותתות, והזיפים העניקו לו מראה מרושל במתכוון. אשתו שתחייה, התגנדרה כך נראה. היא לבשה שמלה סגולה עם גב פתוח לחלוטין (אני שונאת את המניאקיות האלו שלא חייבות לשים חזייה...) ושיערה היה אסוף גבוה ומוקפד. הצליח לו, חשבתי לעצמי. אישה יפה. ייצוגית כזו.
לגמתי מהיין ומהסודה לסירוגין. האוכל היה קליל וכיאה לארוחת טעימות הגיע בקצב איטי ומתאים, נותן לנו זמן לקשקש ולעכל. אכילה לצורך חוויה ולא מטעמי תיאבון.
כמו הסיפור עם ההוא בשולחן מאחורי- תיבול פיקנטי לשטות הזו שנקראת "חיים".
הוא יודע איך להוציא אותי משלוותי במילים בלבד. מילים מוקלדות, מפוסקות היטב.
אבל מי רוצה שלווה כשאפשר לבחור בריגוש?
הוא מפריע לי לעבוד, מפריע לי להיות קשובה,
מפריע לי להיות אשתו של... במשרה מלאה.
בקיצור, טיפוס טורדני.
סיכמנו שרק "נתקל" זה בזו, לא נחליף מילה, רק נתבונן בשקט ונחזור לחיינו.
והחלטנו להיות קצת מרושעים.
ביום חמישי האחרון הזמנתי מקומות במסעדה החמודה ההיא בפרדס בשרון, ואמרתי לבעלי גיא ששריינתי לשמונה וחצי, שיבוא רעב ויגהץ לי בנוסף לחולצה שלו גם את השמלה השחורה הארוכה, זו עם השסע ברגל שמאל.
הוא נתן נשיקה בשקע הכתף והצוואר לאשתו, ואמר לה שהוא יודע שהיא רוצה לצאת יותר ולבלות יותר זמן יחד ושהוא הזמין מקום בערב לארוחת טעימות. אחרי הטעימות הוא יטעם גם אותה.
הנסיעה לשם באוטו מרחק חצי שעה מהבית ארכה יובלות. לא הצלחתי להתרכז בכלום. עניתי תשובות סתומות וחסרות תוחלת לבעלי שנהג. התחושות נעו בין עקצוצי עונג וסיפוק מרוח השטותיות שנפלה עלי, לטעם מר בפה של טמטום גמור של תיכוניסטית נואשת.
"את נראית טוב, יפה שלי" זרק לי גיא כשיצאתי מהאוטו בחניה הלא סלולה מחוץ למסעדה. העפתי מבט בהשתקפות שלי בחלונות הפורד המצוחצחים והנהנתי מחויכת חזרה. "אתה חושב שיהיו לי הרבה מחזרים הערב?".
אמרנו למארחת את פרטי ההזמנה והיא הובילה אותנו לשולחן. פינתי וחמוד. מצדי הימני השתרע שיח פסיפלורה והריח שלו הרגיש לי דומיננטי מדי. הבושם שהתזתי על עצמי עוד לא התאדה לגמרי ובליל הריחות עשה לי בחילה קלה מהולה בהתרגשות. המלצר ניגש והדליק לנו נרות במרכז השולחן, הביא תפריט יינות ובלי להסתכל הזמנתי את החביב עליי – וילה אנטינורי.
השקנו כוסות לחיי הערב שלנו (שלנו?) ואז גיא, חצה בזרועו את השולחן ונגע מתחת לעפעפיי. "יש לך ריס יפתי, את יודעת מה הנוהל". עצמתי עיניים לשנייה, נשפתי על אצבעו המושטת עם הריס וביקשתי בלב: "רק בלי דרמות הערב.... טיזינג שיעבור חלק ומושלם".
האם הם מאחרים או כבר יושבים? האם הם יישבו קרוב או במרחק ביטחון כשבקושי רואים? ואיך אזהה אותם?
המחשבות שהם מאחרים כנראה, ושתכלס תכלס תכלס, לא כזה ביג דיל שאחרי התכתבויות אינטנסיביות, מחרמנות, מרטיבות... הידיים המקלידות והמוח מאחוריהן יישבו כמה מטרים ממני הרגיעו אותי. כולה נחליף מבטים. נחייך רגע, ובכך נגמרה כל הסאגה המשעשעת.. אין פה פוטנציאל לכלום. הוא לא יודע כלום עליי. אני לא יודעת כלום עליו. ובקיצור אשכנזי: גורנישט! חזרתי לפוקוס, חדה ומשוחררת, קשובה וקצת צינית. דיברנו על עבודה, ריכלנו קצת על החברים שלנו (אני הכי אוהבת שגיא קצת כמוני- רכלן ומרושע... אבל "היי, הכול מכוונה טובה") והמנות של ארוחת הטעימות התחילו להגיע קטנות וקלילות, מעוצבות היטב.
גיא הרים על פיסת פוקאצ'ה נתח קרפצ'ו דק ואדמדם. הוא סידר את הנתח במרכז הלחם ואז הניח כמה זיתים מעל ועשה איתם צורה של חיוך, אמר : "פה גדול" ונתתי ביס. הרמתי את המבט בזמן שקצת בלסמי מטפטף קלות מהלחם ישירות למחשוף ומלכלך אותי, וזיהיתי בשולחן מאחורינו- טווח ביטחון של כמטר וחצי- שניים אותו בפניו אלי ואותה בגבה. כן, אלו הם.
גיא ביקש מהמלצר מגבונים לחים וסינן בחיוך: "את נזק את, תאמיני לי..." וכשאלו הגיעו שלף מגבון אחד מעטיפתו וקם לעברי. ניסיתי לקחת מידו את המגבון המקולל אך ללא הועיל כי הוא כבר רכן מעליי בעדינות והעביר "ויש" בין השדיים וניקה את הרוטב הסורר, נהנה מהפרטיות שהשולחן הפינתי הסב לנו.
בשולחן מאחור מבט משתהה, לא משתמע לשתי פנים מתמקד בנקודה שזה עתה נוקתה ביסודיות. "גברים" אני חושבת לעצמי. "המבטים שלהם הם כמו פיל בחנות חרסינה". כעבור שתי דקות הוא התיק את מבטו והבחנתי בהם משיקים כוסות.
הוא לבש פולו בהירה שהונחה על כתפיים רחבות, ולא הצלחתי להבין מה צבע העניים שלו, אבל הפנים שלו היו מסותתות, והזיפים העניקו לו מראה מרושל במתכוון. אשתו שתחייה, התגנדרה כך נראה. היא לבשה שמלה סגולה עם גב פתוח לחלוטין (אני שונאת את המניאקיות האלו שלא חייבות לשים חזייה...) ושיערה היה אסוף גבוה ומוקפד. הצליח לו, חשבתי לעצמי. אישה יפה. ייצוגית כזו.
לגמתי מהיין ומהסודה לסירוגין. האוכל היה קליל וכיאה לארוחת טעימות הגיע בקצב איטי ומתאים, נותן לנו זמן לקשקש ולעכל. אכילה לצורך חוויה ולא מטעמי תיאבון.
כמו הסיפור עם ההוא בשולחן מאחורי- תיבול פיקנטי לשטות הזו שנקראת "חיים".
