ארבע שנים.
השבוע מלאו ארבע שנים לפרידה שלי מהאקס שלי. היינו ביחד שמונה שנים, גידלנו ילד ביחד, והפרדה ממנו היתה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. כל השבוע אני חושב על זה. על מה שהיה, על מה שהיה יכול להיות. איפה הייתי אם לא הייתי חותך ובורח. האם הייתי עדיין איתו, עם הבן שלנו? האם הייתי מת? ואיפה היו האנשים שהם עכשיו המשפחה שלי? אם בעלי לא היה פוגש אותי, האם הוא היה כל כך חולה? האם הוא עדיין היה בארון אם הוא לא היה מכיר אותי? אין ספק שהוספתי לו כמות עצומה של מתח לחיים. לא רעיון טוב לחולה לב. והבת שלנו? ישבתי כמה לילות והבטתי בה ישנה. אם לא הייתי כאן, האם היא היתה מרגישה בחסרוני? אי אפשר להגיד שהיה לה חלל בחיים בצורת עוד אבא.. ההרגשה שלי כשעזבתי היתה שאם אני אשאר אני לא אשרוד. הוא יהרוג אותי או יגרום לי להתאבד. בחודשים האחרונים שלנו ביחד הוא היה אומר לי כל הזמן שעדיף לכולם אם אני פשוט אמות ולמה אני לא מסיים את זה כמו גבר. אבל הוא השתנה מאד אחרי שעזבתי. התנקה, התאפס. הבנתי שהוא אפילו "חזר בתשובה". נולד מחדש, מצא את ישו. אם עוד הייתי שם, האם זה היה קורה? ואם כן, האם היה לי מקם בחיים החדשים שלו? על הבן שלי קשה לי לכתוב. שלוש וחצי שנים לא ראיתי אותו. אני מקבל תמונות ודיווחים פעם בכמה חודשים, בהתחלה מידיד שגר שם בסביבה, ואח"כ פשוט מסוכנות שזה מה שהיא עושה. אני יודע שהוא גדל, משחק בייסבול בנבחרת של בית הספר, יוצא עם בנות. ומן הסתם הרבה יותר קל לו כשאני לא שם. כשהוא לא הילד שיש שמועות מרושעות על אבא שלו והשותף. אני מתגעגע אליו כל כך שלפעמים קשה לי לנשום. הבת שלי אומרת שהיא יודעת מתי אני חושב עליו כי יש לי מבט כזה עצוב, שהיא עוזבת הכל ובאה לחבק אותי, למלא לי את החלל בנשמה. היא ילדה מדהימה. עד השנה האחרונה אני יודע שהייתי עוזב הכל וחוזר אליו אם הוא היה מבקש. אפילו שמרתי על אותו מספר סלולארי (מה שעלה לי המון) ועל אותה תיבת מייל, רק למיקרה שהוא יחפש אותי. אבל הוא לא חיפש, ואני מנסה להזכיר לעצמי שטוב שכך. שאני במקום טוב יותר היום. אבל לפעמים זה לא קל. וזהו. החיים ממשיכים.
השבוע מלאו ארבע שנים לפרידה שלי מהאקס שלי. היינו ביחד שמונה שנים, גידלנו ילד ביחד, והפרדה ממנו היתה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. כל השבוע אני חושב על זה. על מה שהיה, על מה שהיה יכול להיות. איפה הייתי אם לא הייתי חותך ובורח. האם הייתי עדיין איתו, עם הבן שלנו? האם הייתי מת? ואיפה היו האנשים שהם עכשיו המשפחה שלי? אם בעלי לא היה פוגש אותי, האם הוא היה כל כך חולה? האם הוא עדיין היה בארון אם הוא לא היה מכיר אותי? אין ספק שהוספתי לו כמות עצומה של מתח לחיים. לא רעיון טוב לחולה לב. והבת שלנו? ישבתי כמה לילות והבטתי בה ישנה. אם לא הייתי כאן, האם היא היתה מרגישה בחסרוני? אי אפשר להגיד שהיה לה חלל בחיים בצורת עוד אבא.. ההרגשה שלי כשעזבתי היתה שאם אני אשאר אני לא אשרוד. הוא יהרוג אותי או יגרום לי להתאבד. בחודשים האחרונים שלנו ביחד הוא היה אומר לי כל הזמן שעדיף לכולם אם אני פשוט אמות ולמה אני לא מסיים את זה כמו גבר. אבל הוא השתנה מאד אחרי שעזבתי. התנקה, התאפס. הבנתי שהוא אפילו "חזר בתשובה". נולד מחדש, מצא את ישו. אם עוד הייתי שם, האם זה היה קורה? ואם כן, האם היה לי מקם בחיים החדשים שלו? על הבן שלי קשה לי לכתוב. שלוש וחצי שנים לא ראיתי אותו. אני מקבל תמונות ודיווחים פעם בכמה חודשים, בהתחלה מידיד שגר שם בסביבה, ואח"כ פשוט מסוכנות שזה מה שהיא עושה. אני יודע שהוא גדל, משחק בייסבול בנבחרת של בית הספר, יוצא עם בנות. ומן הסתם הרבה יותר קל לו כשאני לא שם. כשהוא לא הילד שיש שמועות מרושעות על אבא שלו והשותף. אני מתגעגע אליו כל כך שלפעמים קשה לי לנשום. הבת שלי אומרת שהיא יודעת מתי אני חושב עליו כי יש לי מבט כזה עצוב, שהיא עוזבת הכל ובאה לחבק אותי, למלא לי את החלל בנשמה. היא ילדה מדהימה. עד השנה האחרונה אני יודע שהייתי עוזב הכל וחוזר אליו אם הוא היה מבקש. אפילו שמרתי על אותו מספר סלולארי (מה שעלה לי המון) ועל אותה תיבת מייל, רק למיקרה שהוא יחפש אותי. אבל הוא לא חיפש, ואני מנסה להזכיר לעצמי שטוב שכך. שאני במקום טוב יותר היום. אבל לפעמים זה לא קל. וזהו. החיים ממשיכים.
