ארבעים שעות
אז היה כאן חג שלג שהיה נורא נחמד ביום חמישי. מחלקת חינוך במועצה שיידעה מספיק בזמן שאין לימודים (ולא החליטה את זה בשמונה ודקה כמו עירייה מסוימת). בקבוצת הגוגל של היישוב הרימו קול צעקה על מכת הברק שהקריסה את תשתיות הסלולר של סלקום והרוכבות על גביה, ו"בטח שבתל אביב לא היה קורה כזה דבר, של יממה שלמה בלי סלולרי". ימים כתיקונם. אנחנו היינו בסדר. בת אחת בצבא, השניה עובדת במוקד האיזורי והוקפצה לפנות בוקר, שנים בפנימיות בירושלים שפילסו דרכם הביתה איכשהו, ושתי קטנות וחוגגות. לא האמנתי שירד שלג, אבל ארגנתי לי מראש אופציה להישאר בבית ולא לצאת לעבודה, ובסך הכל חפשנו לנו, צילמנו את השלג, והסתדרנו לא רע.
כל זה הסתיים לקראת חצות הלילה באבחת שני בומים: אחד שכיבה לי את כל החשמל, ואחד שהודיע על נפילת העץ בחצר הבית שלי. כאן פחות או יותר נגמר הכיף. הלכתי לישון בתקווה שהחשמל יחזור עד הבוקר.
הוא לא.
בוקר יום שישי התחיל בלי חשמל, בלי קווי בזק, בלי קווי סלולר (כבר יותר מיממה) בלי אינטרנט, עם עץ שחוסם את הכניסה לבית, וחמישים ס"מ של שלג מכל הכיוונים. בלי קשר לעולם החיצון, באופן הכי מילולי שאפשר. סקירת מצב מהירה: החימום שלי בבית פועל על סולר (כן, יקר, אני יודעת) אבל תנור הסולר מופעל על חשמל. את תנור הנפט זרקנו לפני שנים, כי הוא יותר הסריח משחימם. כל שאר החימום בבית, חשמלי. מה שנותר הוא הגז. וכמה טוב שאין לי תינוקות.
וכך התחלתי לבשל. היה לי אוכל, היו ירקות, היה גז (לכל זה דאגתי ביום רביעי), וכך מילאתי סיר אחרי סיר. הילדים רצו לצאת, אבל אמרתי שכל עוד אין דרך להתחמם בחזור, לא יוצאים החוצה. רצו לראות סרט. אין. לשחק במחשב. הסוללות נגמרו מהר מאוד. לשחק במשחקים בסלולר. הסוללות נגמרו. נשאר רק לצייר. ולריב. אבל לא היה אכפת לי, המשכתי לבשל, ולקוות שהחשמל יחזור. בשעה 12 הגיע שליח. אחד מבני הנוער, לבוש חרמונית, עם פתק עדכונים. אין חשמל. ידענו. צפי לתיקונים: יום ראשון. וצפי להפסקת מים, כי משאבות מקורות צריכות חשמל. יש גנרטור לשכונות הוותיקות, ומקום ריכוז מחומם למי שגר בקרוונים, ולמי שסובל וצריך מקום מחומם. אין תקשורת בכלל. רק מכשירי קשר, אחד לכל רחוב, לזמן חירום. כל הזמן הזה - שלג ממשיך לרדת. הקשר שלנו עם העולם החיצון מסתכם בטלפון של הבן שעוד נותרה בו סוללה, ואפשר לשמוע דרכו רדיו. לא אינטרנטי. סתם, רדיו רגיל, כמו פעם. אז פעם בשעה הקשבנו לחדשות, וכיבינו שוב.
הכנות לשבת: בישולים, פיתות מטוגנות (כי לא קנינו חלות), מקלחות עם מים שחוממו על האש, קנקנים עם מים נוספים, גיגית גדולה שלתוכה הכנסנו שלג כדי שיימס למים בעת הצורך, גרירת העץ החוסם, פילוס שלג. הילדים הצטרפו בשמחה כי בתוך הבית היה מחרפן מדי עבורם. אחת גם התנדבה לזרוק זבל. והמשך שבת: אין כבר תאורת חירום. הכנתי "נרות" גדולים - כוסות מלאות בשמן, עם פתילות שנשארו מחנוכה. אין פלטה - השארתי גז דולק, להבה קטנה, עם תבנית גדולה מעליה, וסיר עם צ'ולנט.
את השבת קיבלנו מוקדם מהרגיל. עושים את זה בשעון קיץ, כדי שהילדים יילכו לישון בזמן. אבל עכשיו המטרה היתה להתפלל באור. סעודת שבת בשעה 5, לאור נרות, במצב רוח (מפתיע!) טוב. סיימנו, פינינו, ו.... הולכים לישון. אין בעצם מה לעשות. אפילו לקרוא אי אפשר. הילדים הלכו לישון בחדר אחד, יחד, עם שקי שינה בנוסף לפוך. ועם עוד ועוד שכבות. באמצע הלילה קמתי עם בחילות. טוב, לא כזה אמצע הלילה, אבל ככה מרגישים כשהולכים לישון ב-6 בערב. פתאום קלטתי שזה הבית, לא מאוורר, ועם גז. התלבשתי, התעטפתי. ויצאתי החוצה. אוויר קר, נעים נורא, משכר ממש.
בוקר. שלג ממשיך לרדת. קר. רק ליד החמין נעים. גרביונים, ועוד מכנסיים, ועוד גרביים, שתי גופיות ועוד חולצה, ועוד סוודר. לא בגדי שבת. סתם, כל מה שהיה בארון. האיש הלך לתפילה. לא חייבים, אפשר גם בבית, אבל זה היה סוג של אמצעי לקשר. בתפילה הודיעו שהיישוב הסמוך אלינו, על ההר הקרוב, חסום עם שלג בגובה מטר ועשרים, רוב הבתים בבניה קלה, משפחות צעירות עם ילדים קטנים ותינוקות, בלי חשמל ובלי גישה. אחרי התפילה האיש הלך לשכנים, לראות מה שלומם. זוג אנשים מבוגרים, עם הורים מבוגרים עוד יותר, כולל אמא משותקת. הם היו במצב רוח טוב, אבל בבית קר. הלכנו לאיש הקשר בתחילת הרחוב, להתיעץ מה לעשות ואם יש תנור להביא להם. הוא הציע שיסיעו אותם לשכונה השניה, למקום הריכוז, שהוא גם מחומם. חזרנו לספר להם. אמרו שיחשבו על זה, ובינתיים נשארו בבית. הלכנו לשכנים אחרים, והבאנו חברים לקטנה, כי היא כבר השתגעה לגמרי.
ואז הגיעה הגאולה.
בשעה 4 חזר החשמל, ואיתו האור לכולנו.
בשעה 5 וחצי הוצאנו את השבת, והתחלנו להפשיר מים על הגז.
יש בזק
יש אינטרנט
בשעה 10 חזרו גם המים
הכבישים עדיין חסומים, אבל למי אכפת. חזרנו לציווליזציה.
אז היה כאן חג שלג שהיה נורא נחמד ביום חמישי. מחלקת חינוך במועצה שיידעה מספיק בזמן שאין לימודים (ולא החליטה את זה בשמונה ודקה כמו עירייה מסוימת). בקבוצת הגוגל של היישוב הרימו קול צעקה על מכת הברק שהקריסה את תשתיות הסלולר של סלקום והרוכבות על גביה, ו"בטח שבתל אביב לא היה קורה כזה דבר, של יממה שלמה בלי סלולרי". ימים כתיקונם. אנחנו היינו בסדר. בת אחת בצבא, השניה עובדת במוקד האיזורי והוקפצה לפנות בוקר, שנים בפנימיות בירושלים שפילסו דרכם הביתה איכשהו, ושתי קטנות וחוגגות. לא האמנתי שירד שלג, אבל ארגנתי לי מראש אופציה להישאר בבית ולא לצאת לעבודה, ובסך הכל חפשנו לנו, צילמנו את השלג, והסתדרנו לא רע.
כל זה הסתיים לקראת חצות הלילה באבחת שני בומים: אחד שכיבה לי את כל החשמל, ואחד שהודיע על נפילת העץ בחצר הבית שלי. כאן פחות או יותר נגמר הכיף. הלכתי לישון בתקווה שהחשמל יחזור עד הבוקר.
הוא לא.
בוקר יום שישי התחיל בלי חשמל, בלי קווי בזק, בלי קווי סלולר (כבר יותר מיממה) בלי אינטרנט, עם עץ שחוסם את הכניסה לבית, וחמישים ס"מ של שלג מכל הכיוונים. בלי קשר לעולם החיצון, באופן הכי מילולי שאפשר. סקירת מצב מהירה: החימום שלי בבית פועל על סולר (כן, יקר, אני יודעת) אבל תנור הסולר מופעל על חשמל. את תנור הנפט זרקנו לפני שנים, כי הוא יותר הסריח משחימם. כל שאר החימום בבית, חשמלי. מה שנותר הוא הגז. וכמה טוב שאין לי תינוקות.
וכך התחלתי לבשל. היה לי אוכל, היו ירקות, היה גז (לכל זה דאגתי ביום רביעי), וכך מילאתי סיר אחרי סיר. הילדים רצו לצאת, אבל אמרתי שכל עוד אין דרך להתחמם בחזור, לא יוצאים החוצה. רצו לראות סרט. אין. לשחק במחשב. הסוללות נגמרו מהר מאוד. לשחק במשחקים בסלולר. הסוללות נגמרו. נשאר רק לצייר. ולריב. אבל לא היה אכפת לי, המשכתי לבשל, ולקוות שהחשמל יחזור. בשעה 12 הגיע שליח. אחד מבני הנוער, לבוש חרמונית, עם פתק עדכונים. אין חשמל. ידענו. צפי לתיקונים: יום ראשון. וצפי להפסקת מים, כי משאבות מקורות צריכות חשמל. יש גנרטור לשכונות הוותיקות, ומקום ריכוז מחומם למי שגר בקרוונים, ולמי שסובל וצריך מקום מחומם. אין תקשורת בכלל. רק מכשירי קשר, אחד לכל רחוב, לזמן חירום. כל הזמן הזה - שלג ממשיך לרדת. הקשר שלנו עם העולם החיצון מסתכם בטלפון של הבן שעוד נותרה בו סוללה, ואפשר לשמוע דרכו רדיו. לא אינטרנטי. סתם, רדיו רגיל, כמו פעם. אז פעם בשעה הקשבנו לחדשות, וכיבינו שוב.
הכנות לשבת: בישולים, פיתות מטוגנות (כי לא קנינו חלות), מקלחות עם מים שחוממו על האש, קנקנים עם מים נוספים, גיגית גדולה שלתוכה הכנסנו שלג כדי שיימס למים בעת הצורך, גרירת העץ החוסם, פילוס שלג. הילדים הצטרפו בשמחה כי בתוך הבית היה מחרפן מדי עבורם. אחת גם התנדבה לזרוק זבל. והמשך שבת: אין כבר תאורת חירום. הכנתי "נרות" גדולים - כוסות מלאות בשמן, עם פתילות שנשארו מחנוכה. אין פלטה - השארתי גז דולק, להבה קטנה, עם תבנית גדולה מעליה, וסיר עם צ'ולנט.
את השבת קיבלנו מוקדם מהרגיל. עושים את זה בשעון קיץ, כדי שהילדים יילכו לישון בזמן. אבל עכשיו המטרה היתה להתפלל באור. סעודת שבת בשעה 5, לאור נרות, במצב רוח (מפתיע!) טוב. סיימנו, פינינו, ו.... הולכים לישון. אין בעצם מה לעשות. אפילו לקרוא אי אפשר. הילדים הלכו לישון בחדר אחד, יחד, עם שקי שינה בנוסף לפוך. ועם עוד ועוד שכבות. באמצע הלילה קמתי עם בחילות. טוב, לא כזה אמצע הלילה, אבל ככה מרגישים כשהולכים לישון ב-6 בערב. פתאום קלטתי שזה הבית, לא מאוורר, ועם גז. התלבשתי, התעטפתי. ויצאתי החוצה. אוויר קר, נעים נורא, משכר ממש.
בוקר. שלג ממשיך לרדת. קר. רק ליד החמין נעים. גרביונים, ועוד מכנסיים, ועוד גרביים, שתי גופיות ועוד חולצה, ועוד סוודר. לא בגדי שבת. סתם, כל מה שהיה בארון. האיש הלך לתפילה. לא חייבים, אפשר גם בבית, אבל זה היה סוג של אמצעי לקשר. בתפילה הודיעו שהיישוב הסמוך אלינו, על ההר הקרוב, חסום עם שלג בגובה מטר ועשרים, רוב הבתים בבניה קלה, משפחות צעירות עם ילדים קטנים ותינוקות, בלי חשמל ובלי גישה. אחרי התפילה האיש הלך לשכנים, לראות מה שלומם. זוג אנשים מבוגרים, עם הורים מבוגרים עוד יותר, כולל אמא משותקת. הם היו במצב רוח טוב, אבל בבית קר. הלכנו לאיש הקשר בתחילת הרחוב, להתיעץ מה לעשות ואם יש תנור להביא להם. הוא הציע שיסיעו אותם לשכונה השניה, למקום הריכוז, שהוא גם מחומם. חזרנו לספר להם. אמרו שיחשבו על זה, ובינתיים נשארו בבית. הלכנו לשכנים אחרים, והבאנו חברים לקטנה, כי היא כבר השתגעה לגמרי.
ואז הגיעה הגאולה.
בשעה 4 חזר החשמל, ואיתו האור לכולנו.
בשעה 5 וחצי הוצאנו את השבת, והתחלנו להפשיר מים על הגז.
יש בזק
יש אינטרנט
בשעה 10 חזרו גם המים
הכבישים עדיין חסומים, אבל למי אכפת. חזרנו לציווליזציה.
