אקליפטוס
"בטח שיהיה לנו סכך, מה אתם דואגים?" אמר עומרי. סכך אמיתי צריך להיות מעץ אקליפטוס. לא כפות תמרים ולא מחצלות קלועות כאלה שגוללים בהינף יד אחת, אלא ענפים כבדים, ענפי אקליפטוס שאבא היה בוחר בקפידה בחורשה, מעמיס על גג המכונית ומתקין אותם על גג הסוכה בחדווה של אומן. ענפי אקליפטוס שקליפתם אדמדמה. הם עמוסים בעלים מוארכים ודקים בגוון ירוק אפרפר וריחם החריף והרענן מערפל את חושיה. הם שולחים זרועות אל פנים הסוכה, שם שרשראות נייר צבעוניות מתפתלות בין ענפיהם וחבושים מחוספסים, רימונים אדומים על כתרי מלכותם ואפרסמונים עגבניים קשרוים אליהם בחוט שקוף ומיטלטלים עם הרוח הקרירה, מרקדים מעל השולחן הפשוט ופמוטי הכסף ושולחים מבטם אל האגרטל הרחב על רצפת הסוכה, שהלולב והערבה וההדסים נטועים בתוך מימיו כמן זר משונה. נכון שזה לא כתוב בשום מקום וכל ענפי האילנות נחשבים לסכך מובחר ובלבד שצילה של סוכה יהא מרובה מחמתה. אבל בשבילה, הסוכה תשב תמיד בצילם של ענפי האקליפטוס שיש בהם מן הפשטות והנעימות. גם עומרי , אחיה הבכור שהיה רק בן 9 כשהמלחמה פרצה, ידע את זה. השכונה המרוקנת מגברים לא הפסיקה את ההכנות לחג ועומרי אף היה מלא בטחון באשר לדרך לחורשת האקליפטוס ההיא, שהיתה רק במרחק שלושה רחובות מביתה אך נראתה כאילו היא בסוף העולם. "מה אתם , פחדנים?" סנט בה ובאחיה עומרי. "נו, אני אשמור עליכם", ניסה לפייסם. ובבוקרו של אותו ערב חג יצאו השלושה מן השכונה הקטנה שבתיה נמוכים וגינותיה פורחות ורק החלונות המואפלים מרמזים על הדרמה המתחוללת בגבולות . היא לא יודעת כמה שעות נעדרו מהבית. היא רק זוכרת שהיתה עייפה ורעבה מאד. הם לא הצליחו בידיהם הקטנות לקטוף ולו ענף אחד ולכן התנפלו בשמחה על שאריות ענפים שננטשו על האדמה על ידי קוטפים אחרים והחלו במסע חזרה הביתה, גוררים בזרועותיהם הדקות את העלווה הירוקה ועל פניהם שמחה וגאוה. היתה כבר שעת צהריים מאוחרת כשנדמה היה לה שביתם הולך ונגלה לעיניה.היא נעמדה, ילדה קטנה, בת 6 והתבוננה בהשתאות בקהל האנשים שהתקבץ ליד שער העץ הקטן וחסם את הכניסה. ג´יפ צבאי חנה בסמוך וכמה חיילים שעצבות בעיניהם וזיפים על פניהם, נשענו עליו. היא היביטה בהם וליבה ניתר ממקומו בשמחה. היא נזככרה בריח המיוחד הזה של אבא שחוזר ממילואים , תערובת של זיעה ושל כלי נשק והיא רצה אל תוך הבית לספר לו איך הצליחו בעצמם להביא סכך לסוכה. בפנים הבחינה באמה, שערותיה שתמיד היו אסופות בתסרוקת אצילית, סתורות על פניה והיא נתמכת על ידי שכנותיה הבוכיות. "איפה הייתם?!" זעקה אמה ועיניה מוטרפות מדאגה "שעות אני מחפשת אתכם...ילדים שלי...אוצרות שלי..." היא פרשה זרועותיה לכנס אליה את ילדיה ההמומים וקרסה בבכי גדול על המרצפות שהוברקו לכבוד החג. *** כעבור שנים נעקרה החורשה ובמקומה נבנו בתי מידות ראוותניים, אבל תמיד, בשלהי הקיץ, היכן שביתה נמצא, היא הולכת בעקבות הריח המיוחד ההוא, כי סכך אמיתי חייב להיות מאקליפטוס, כמו שאבא אהב לעשות.
"בטח שיהיה לנו סכך, מה אתם דואגים?" אמר עומרי. סכך אמיתי צריך להיות מעץ אקליפטוס. לא כפות תמרים ולא מחצלות קלועות כאלה שגוללים בהינף יד אחת, אלא ענפים כבדים, ענפי אקליפטוס שאבא היה בוחר בקפידה בחורשה, מעמיס על גג המכונית ומתקין אותם על גג הסוכה בחדווה של אומן. ענפי אקליפטוס שקליפתם אדמדמה. הם עמוסים בעלים מוארכים ודקים בגוון ירוק אפרפר וריחם החריף והרענן מערפל את חושיה. הם שולחים זרועות אל פנים הסוכה, שם שרשראות נייר צבעוניות מתפתלות בין ענפיהם וחבושים מחוספסים, רימונים אדומים על כתרי מלכותם ואפרסמונים עגבניים קשרוים אליהם בחוט שקוף ומיטלטלים עם הרוח הקרירה, מרקדים מעל השולחן הפשוט ופמוטי הכסף ושולחים מבטם אל האגרטל הרחב על רצפת הסוכה, שהלולב והערבה וההדסים נטועים בתוך מימיו כמן זר משונה. נכון שזה לא כתוב בשום מקום וכל ענפי האילנות נחשבים לסכך מובחר ובלבד שצילה של סוכה יהא מרובה מחמתה. אבל בשבילה, הסוכה תשב תמיד בצילם של ענפי האקליפטוס שיש בהם מן הפשטות והנעימות. גם עומרי , אחיה הבכור שהיה רק בן 9 כשהמלחמה פרצה, ידע את זה. השכונה המרוקנת מגברים לא הפסיקה את ההכנות לחג ועומרי אף היה מלא בטחון באשר לדרך לחורשת האקליפטוס ההיא, שהיתה רק במרחק שלושה רחובות מביתה אך נראתה כאילו היא בסוף העולם. "מה אתם , פחדנים?" סנט בה ובאחיה עומרי. "נו, אני אשמור עליכם", ניסה לפייסם. ובבוקרו של אותו ערב חג יצאו השלושה מן השכונה הקטנה שבתיה נמוכים וגינותיה פורחות ורק החלונות המואפלים מרמזים על הדרמה המתחוללת בגבולות . היא לא יודעת כמה שעות נעדרו מהבית. היא רק זוכרת שהיתה עייפה ורעבה מאד. הם לא הצליחו בידיהם הקטנות לקטוף ולו ענף אחד ולכן התנפלו בשמחה על שאריות ענפים שננטשו על האדמה על ידי קוטפים אחרים והחלו במסע חזרה הביתה, גוררים בזרועותיהם הדקות את העלווה הירוקה ועל פניהם שמחה וגאוה. היתה כבר שעת צהריים מאוחרת כשנדמה היה לה שביתם הולך ונגלה לעיניה.היא נעמדה, ילדה קטנה, בת 6 והתבוננה בהשתאות בקהל האנשים שהתקבץ ליד שער העץ הקטן וחסם את הכניסה. ג´יפ צבאי חנה בסמוך וכמה חיילים שעצבות בעיניהם וזיפים על פניהם, נשענו עליו. היא היביטה בהם וליבה ניתר ממקומו בשמחה. היא נזככרה בריח המיוחד הזה של אבא שחוזר ממילואים , תערובת של זיעה ושל כלי נשק והיא רצה אל תוך הבית לספר לו איך הצליחו בעצמם להביא סכך לסוכה. בפנים הבחינה באמה, שערותיה שתמיד היו אסופות בתסרוקת אצילית, סתורות על פניה והיא נתמכת על ידי שכנותיה הבוכיות. "איפה הייתם?!" זעקה אמה ועיניה מוטרפות מדאגה "שעות אני מחפשת אתכם...ילדים שלי...אוצרות שלי..." היא פרשה זרועותיה לכנס אליה את ילדיה ההמומים וקרסה בבכי גדול על המרצפות שהוברקו לכבוד החג. *** כעבור שנים נעקרה החורשה ובמקומה נבנו בתי מידות ראוותניים, אבל תמיד, בשלהי הקיץ, היכן שביתה נמצא, היא הולכת בעקבות הריח המיוחד ההוא, כי סכך אמיתי חייב להיות מאקליפטוס, כמו שאבא אהב לעשות.
