אקורד סיום
כמו כל דבר טוב (וגם רע) מגיע שעת הסיום וצריך לעשות הכנות לקראת השיבה הביתה. תחנתי האחרונה היתה בניו ג'רסי אצל שרה בורדמן, אישה אנרגטית בצורה בלתי רגילה, ה"מזיזה הרים" כאשר היא רוצה. היא והרוקדים שלה מעודכנים בכל הריקודים החדשים המוצגים בארץ וגם באלה שעוד לא הוצגו אצלנו אך נלמדו ב"מחנות הריקודים" בארה"ב המתקיימים בצפיפות זמנים גדלה והולכת וכמובן מכל "וורקשופ" כזה יוצאים עם שלל קלטות וידיאו ודיסקים הנמכרות על ידי המדריכים (כפי שמסר לנו דני עוזיאל במסר שלו). בניגוד לסדנאות בטמפה ובאל סלבדור אליהן הוזמנתי, את הסדנה הזו יזמתי אני מתוך היכרותי עם שרה וההזדמנות שהיתה לי בחלון הזמן עד לטיסה. התנאי שלי היה שאני מלמד ריקודים קלאסיים או מה ששייך אצלנו ל"נוסטלגיה" שהרי את כל הריקודים החדשים הם כבר מכירים ואני מכיר עוד פחות מהם (ואכן ראינו זאת בהרקדה החופשית שקיימנו בערב). שרה שמחה להזדמנות זאת וכך בסדנה של 6 שעות עם כ-50 רוקדים הספקנו ללמוד ריקודים אלה: מעגלים - "אנשים טובים", "ענביי", "שיר שמח (יואב א.)", "אור וירושלים", "בגלל האהבה", "באר בשדה" ו"ההר הירוק". זוגות - "בפרדס ליד השוקת", "איתי מלבנון", "הנוקדים" ו"פרפר". כמובן שבמקביל ללימוד הריקודים הוספתי להם סיפורי רקע לא מעטים שאני יודע על אותם הריקודים ומחבריהם. לא אציין את תגובותיהם לסדנה בכללותה כדי לא להוסיף לי "חורים בחזה", חשוב לי לספר על הפגישות עם הישראלים שבאו לרקוד וכאלה יש רבים. מסתבר שגם כאן, כמו אצל ניסים בן עמי במיאמי, אם הייתי מלמד בעברית לפחות 50% היו מבינים אותי מצויין. נפגשתי עם ישראליים שורשיים, בני משקים, בעלי דרגות בכירות בצבא ובקיצור "מלח הארץ" שלא תמיד יודעים מדוע הנסיבות "גלגלו" אותם לחיים הטובים של אמריקה. לא, הם לא מצטערים על כך שהם כאן, למרות שלחלקם יש קצת "ייסורי מצפון" בעיקר על העובדה שילדיהם אינם גדלים בארץ כפי שהם גדלו בה. חלקם היו רוצים, אולי, לחזור אך בתנאי הארץ היום (אבטלה, ביטחון) זה ממש לא יכול להגיע לדיון מעשי. הריקודים עבורם הינם "חמצן" לכל השבוע (ביטוי ששמעתי מאחת הרוקדות) המאפשר להם "להרגיש" את הארץ ולשמור על הרוח הישראלית שאינם רוצים לאבד. ואכן על כך לא נותר לי אלא לומר "מהעוד נוכל לבקש?". כאשר הריקודים שלנו - ישנים וחדשים, טובים וגרועים, עם פוליטיקה ומאבקי כוח, ועם כל מה שאנו, אולי, רוצים שישתנה – הם הם המעניקים חדווה ושמח חיים, מביאים אושר וסיפוק, יוצרים קשר בין רחוקים וקרובים ומהווים "דבק" נפלא בין ישראלים, יהודים ובני כל הדתות, בכל רחבי הגלובוס, האם נוכל לצפות ליותר? שיהיה לכולנו שבוע טוב (כאן השבוע התחיל היום), פורים שמח, ללא הודעות מעציבות ולהתראות בארץ.
כמו כל דבר טוב (וגם רע) מגיע שעת הסיום וצריך לעשות הכנות לקראת השיבה הביתה. תחנתי האחרונה היתה בניו ג'רסי אצל שרה בורדמן, אישה אנרגטית בצורה בלתי רגילה, ה"מזיזה הרים" כאשר היא רוצה. היא והרוקדים שלה מעודכנים בכל הריקודים החדשים המוצגים בארץ וגם באלה שעוד לא הוצגו אצלנו אך נלמדו ב"מחנות הריקודים" בארה"ב המתקיימים בצפיפות זמנים גדלה והולכת וכמובן מכל "וורקשופ" כזה יוצאים עם שלל קלטות וידיאו ודיסקים הנמכרות על ידי המדריכים (כפי שמסר לנו דני עוזיאל במסר שלו). בניגוד לסדנאות בטמפה ובאל סלבדור אליהן הוזמנתי, את הסדנה הזו יזמתי אני מתוך היכרותי עם שרה וההזדמנות שהיתה לי בחלון הזמן עד לטיסה. התנאי שלי היה שאני מלמד ריקודים קלאסיים או מה ששייך אצלנו ל"נוסטלגיה" שהרי את כל הריקודים החדשים הם כבר מכירים ואני מכיר עוד פחות מהם (ואכן ראינו זאת בהרקדה החופשית שקיימנו בערב). שרה שמחה להזדמנות זאת וכך בסדנה של 6 שעות עם כ-50 רוקדים הספקנו ללמוד ריקודים אלה: מעגלים - "אנשים טובים", "ענביי", "שיר שמח (יואב א.)", "אור וירושלים", "בגלל האהבה", "באר בשדה" ו"ההר הירוק". זוגות - "בפרדס ליד השוקת", "איתי מלבנון", "הנוקדים" ו"פרפר". כמובן שבמקביל ללימוד הריקודים הוספתי להם סיפורי רקע לא מעטים שאני יודע על אותם הריקודים ומחבריהם. לא אציין את תגובותיהם לסדנה בכללותה כדי לא להוסיף לי "חורים בחזה", חשוב לי לספר על הפגישות עם הישראלים שבאו לרקוד וכאלה יש רבים. מסתבר שגם כאן, כמו אצל ניסים בן עמי במיאמי, אם הייתי מלמד בעברית לפחות 50% היו מבינים אותי מצויין. נפגשתי עם ישראליים שורשיים, בני משקים, בעלי דרגות בכירות בצבא ובקיצור "מלח הארץ" שלא תמיד יודעים מדוע הנסיבות "גלגלו" אותם לחיים הטובים של אמריקה. לא, הם לא מצטערים על כך שהם כאן, למרות שלחלקם יש קצת "ייסורי מצפון" בעיקר על העובדה שילדיהם אינם גדלים בארץ כפי שהם גדלו בה. חלקם היו רוצים, אולי, לחזור אך בתנאי הארץ היום (אבטלה, ביטחון) זה ממש לא יכול להגיע לדיון מעשי. הריקודים עבורם הינם "חמצן" לכל השבוע (ביטוי ששמעתי מאחת הרוקדות) המאפשר להם "להרגיש" את הארץ ולשמור על הרוח הישראלית שאינם רוצים לאבד. ואכן על כך לא נותר לי אלא לומר "מהעוד נוכל לבקש?". כאשר הריקודים שלנו - ישנים וחדשים, טובים וגרועים, עם פוליטיקה ומאבקי כוח, ועם כל מה שאנו, אולי, רוצים שישתנה – הם הם המעניקים חדווה ושמח חיים, מביאים אושר וסיפוק, יוצרים קשר בין רחוקים וקרובים ומהווים "דבק" נפלא בין ישראלים, יהודים ובני כל הדתות, בכל רחבי הגלובוס, האם נוכל לצפות ליותר? שיהיה לכולנו שבוע טוב (כאן השבוע התחיל היום), פורים שמח, ללא הודעות מעציבות ולהתראות בארץ.