אצל ז´אקו בהרצליה
זה דווקא לא קשור לפיגוע, אבל הסיפור של כוכבית שהגיע אליי כלינק דרך מייל, העיר בי את הזכרון הפרטי שלי על הרצליה. אז אמנם זה לא היה אחרי שלוש שנים, אלא אחרי כמה חודשים של רוך וחברות תמימה, ואחרי שלושה ערבים סוערים וארוטיים… ואז קבענו לצהריים אצל ז´אקו בהרצליה. אתם יודעים… בהתחלה מגישים שם טאפאס. ים של טאפאס. אכן, קוראים לזה "סלטים" אבל אני מעדיפה את הכינוי הנובו-רישי. כמעט לא נגענו בהם. בטאפאס. הבטנו זו בתוך עיניו של זה, וחשבנו לאן הולכים מכאן. ואיך יוצאים מזה. כל המטען הרגשי של המפגשים הגנובים האלה, וכל מה שמאחורי זה, התנקזו לתוך הצלחות הקטנות שהיו פזורות בנון-שלנטיות על השולחן, והקרינו משם את כל הבלבול וכל המועקה המהולה בתשוקה שאפשר לתאר. בזמן שהמתנו לדניסים, הוא פתח בנאום שממנו כל כך חששתי. שזה מעמיס עליו רגשית, שזה מותיר אותו חסר אנרגיות, שהוא מרגיש שקרן, שהוא לא אוהב את עצמו ככה. ושיחד עם זאת… הוא כל כך רוצה אותי, הוא כל כך מרוגש. שזה מסעיר אותו, אבל זה מבלבל אותו. ואני… אני שתקתי, הקשבתי, הבטתי, וחשבתי כמה שזה נכון. כמה שהוא צודק. וכמה שהוא אוהב. והפנמתי את העובדה הכואבת שזו תהיה כנראה הארוחה האחרונה. אני זוכרת היום, אחרי שכבר הרבה זמן עבר, ואחרי שהכל שקע זה מכבר והוטמן עמוק במגירה נעולה היטב; את עיניו הבורקות, את החיוך הביישני, את טיפות הזיעה הזעירות שהיו על שפתו העליונה בזמן שדיבר והסביר והתלבט וחכך בדעתו והחליט. אותן עיניים בורקות, אותו חיוך מבוייש ואותן טיפות זעירות של זיעה שאני זוכרת ממנו מרגעי ההתעלסות. ושומרת בערגה על הזכרון הזה. סיימנו עם קפה והתנפלתי על הסוכריה שהביאו שמה יחד עם החשבון, כאילו כדי להמתיק את הרגע. כמו כדי לשכך את הכאב. ויצאנו משם יד ביד, עד האוטו שלי בחום הלוהט של שעות הצהריים. ושם, תחת השמש היוקדת… עוד מבט, עוד ליטוף, חצי דמעה מהוססת… והזכרון הזה שיישאר חרוט אצלי לתמיד. בשבילך
זה דווקא לא קשור לפיגוע, אבל הסיפור של כוכבית שהגיע אליי כלינק דרך מייל, העיר בי את הזכרון הפרטי שלי על הרצליה. אז אמנם זה לא היה אחרי שלוש שנים, אלא אחרי כמה חודשים של רוך וחברות תמימה, ואחרי שלושה ערבים סוערים וארוטיים… ואז קבענו לצהריים אצל ז´אקו בהרצליה. אתם יודעים… בהתחלה מגישים שם טאפאס. ים של טאפאס. אכן, קוראים לזה "סלטים" אבל אני מעדיפה את הכינוי הנובו-רישי. כמעט לא נגענו בהם. בטאפאס. הבטנו זו בתוך עיניו של זה, וחשבנו לאן הולכים מכאן. ואיך יוצאים מזה. כל המטען הרגשי של המפגשים הגנובים האלה, וכל מה שמאחורי זה, התנקזו לתוך הצלחות הקטנות שהיו פזורות בנון-שלנטיות על השולחן, והקרינו משם את כל הבלבול וכל המועקה המהולה בתשוקה שאפשר לתאר. בזמן שהמתנו לדניסים, הוא פתח בנאום שממנו כל כך חששתי. שזה מעמיס עליו רגשית, שזה מותיר אותו חסר אנרגיות, שהוא מרגיש שקרן, שהוא לא אוהב את עצמו ככה. ושיחד עם זאת… הוא כל כך רוצה אותי, הוא כל כך מרוגש. שזה מסעיר אותו, אבל זה מבלבל אותו. ואני… אני שתקתי, הקשבתי, הבטתי, וחשבתי כמה שזה נכון. כמה שהוא צודק. וכמה שהוא אוהב. והפנמתי את העובדה הכואבת שזו תהיה כנראה הארוחה האחרונה. אני זוכרת היום, אחרי שכבר הרבה זמן עבר, ואחרי שהכל שקע זה מכבר והוטמן עמוק במגירה נעולה היטב; את עיניו הבורקות, את החיוך הביישני, את טיפות הזיעה הזעירות שהיו על שפתו העליונה בזמן שדיבר והסביר והתלבט וחכך בדעתו והחליט. אותן עיניים בורקות, אותו חיוך מבוייש ואותן טיפות זעירות של זיעה שאני זוכרת ממנו מרגעי ההתעלסות. ושומרת בערגה על הזכרון הזה. סיימנו עם קפה והתנפלתי על הסוכריה שהביאו שמה יחד עם החשבון, כאילו כדי להמתיק את הרגע. כמו כדי לשכך את הכאב. ויצאנו משם יד ביד, עד האוטו שלי בחום הלוהט של שעות הצהריים. ושם, תחת השמש היוקדת… עוד מבט, עוד ליטוף, חצי דמעה מהוססת… והזכרון הזה שיישאר חרוט אצלי לתמיד. בשבילך
