נולדת מחדש1
New member
אצלי הכל בסדר.
כבר כמה ערבים שהשיר הזה מתנגן לי בראש. אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על המנטרה הזו בתקווה שאיכשהו אני באמת ארגיש ככה. אבל אני לא. אין לי מושג מה קורה לי. אני מנסה בכל הכוח שלא להגיד חרדות כי זאת מילה שמאוסה עליי ששמה את כל מה שאני מרגישה במשבצת קטנה. אבל אין לי תיאור אחר מלבד הרגשה של אימה. חזרתי לתקופות רעות שבהן אני שוב שותקת שאין לי כח אפילו לזה. אבא שלי שוב איכזב. הוא אמר שהוא יעשה מאמץ למצוא רכב ולבוא כדי להביא לי משהו והוא לא הודיע שלא יבוא. אמא שלי צרחה עליי לפני שבוע בערך סתם בלי סיבה כי היא גילתה מאחותי שנפגשתי עם אבא שלי וחברה שלו. אז צרחות אל הטלפון וההאשמות. אחרי כמה ימים של שקט מצידה היא שולחת לי הודעות אשם על זה שהיא חולה ומקיאה ומטיחה בי למה לא התקשרתי. אני כותבת לה שבפעם האחרונה שדיברנו היא צרחה עליי סתם והיא שוב מצאה תירוצים והחלה במשב ההאשמות הרגיל שלה. כתבתי לה שאתקשר בערב. היא כתבה שהיא תהיה בעבודה ושמה לעשות היא חייבת לעבוד למרות שהיא חולה ואף אחד לא ייטפל בה. התקשרתי. היא לא ענתה. וכבר יום שלם לא חזרה אליי. נמאס לי מההתרפסות הזאת שהיא רוצה שאעשה. שסליחה לא נמצאת אצלה בלקסיקון. אני הודפת אנשים מעליי כמו שמעולם לא עשיתי. אין לי כוחות להאמין. בזמנים כאלה אני מתגעגעת לרעיון של אלוהים. ההרגשה היא של בדידות. אני לא זוכרת מתי חיבקתי מישהו. מתי נתתי שמישהו, מישהי יחבק אותי. אני מרגישה שאני נופלת ונופלת ולא רואה את הסוף. מאז שהתוודעתי לצער של בעלי החיים כל הראייה שלי על העולם השתנתה. אני רואה מוות בכל מקום. בצלחות. בשלטים. בפרסומות שברדיו. בריח שפעם אהבתי ועכשיו עושה לי חלחלה. אין בי כעס. אין בי מרירות. רק אדישות והמתנה לסוף כלשהו.
כבר כמה ערבים שהשיר הזה מתנגן לי בראש. אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב על המנטרה הזו בתקווה שאיכשהו אני באמת ארגיש ככה. אבל אני לא. אין לי מושג מה קורה לי. אני מנסה בכל הכוח שלא להגיד חרדות כי זאת מילה שמאוסה עליי ששמה את כל מה שאני מרגישה במשבצת קטנה. אבל אין לי תיאור אחר מלבד הרגשה של אימה. חזרתי לתקופות רעות שבהן אני שוב שותקת שאין לי כח אפילו לזה. אבא שלי שוב איכזב. הוא אמר שהוא יעשה מאמץ למצוא רכב ולבוא כדי להביא לי משהו והוא לא הודיע שלא יבוא. אמא שלי צרחה עליי לפני שבוע בערך סתם בלי סיבה כי היא גילתה מאחותי שנפגשתי עם אבא שלי וחברה שלו. אז צרחות אל הטלפון וההאשמות. אחרי כמה ימים של שקט מצידה היא שולחת לי הודעות אשם על זה שהיא חולה ומקיאה ומטיחה בי למה לא התקשרתי. אני כותבת לה שבפעם האחרונה שדיברנו היא צרחה עליי סתם והיא שוב מצאה תירוצים והחלה במשב ההאשמות הרגיל שלה. כתבתי לה שאתקשר בערב. היא כתבה שהיא תהיה בעבודה ושמה לעשות היא חייבת לעבוד למרות שהיא חולה ואף אחד לא ייטפל בה. התקשרתי. היא לא ענתה. וכבר יום שלם לא חזרה אליי. נמאס לי מההתרפסות הזאת שהיא רוצה שאעשה. שסליחה לא נמצאת אצלה בלקסיקון. אני הודפת אנשים מעליי כמו שמעולם לא עשיתי. אין לי כוחות להאמין. בזמנים כאלה אני מתגעגעת לרעיון של אלוהים. ההרגשה היא של בדידות. אני לא זוכרת מתי חיבקתי מישהו. מתי נתתי שמישהו, מישהי יחבק אותי. אני מרגישה שאני נופלת ונופלת ולא רואה את הסוף. מאז שהתוודעתי לצער של בעלי החיים כל הראייה שלי על העולם השתנתה. אני רואה מוות בכל מקום. בצלחות. בשלטים. בפרסומות שברדיו. בריח שפעם אהבתי ועכשיו עושה לי חלחלה. אין בי כעס. אין בי מרירות. רק אדישות והמתנה לסוף כלשהו.
