אפשר?
יש לי שלושה ילדים.
הריונות תקינים, לידות מצויינות, הלוואי על כולם, מהיר וללא אפידורל. תענוג!
ואז הגיע ההריון הרביעי- דימום בשבוע 11, גילו שאין דופק , נקבע לי תור לגרידה אבל אז נפל טבעי .
הייתי עצובה, בכיתי כמה ימים, ולבסוף התגברתי
אחרי חודשיים הריתי שוב והפעם שוב היו 2 אירועי דימום והייתי בטוחה שזהו אך לא, איכשהו זה התייצב (המטומה) וההריון המשיך תקין. שקיפות, סקירה, חלבון עוברי, הכל תקין..יופי! יש דופק, קצת השמנתי, בטן נפוחה בערבים, תלונות רגילות של כבד לי (בכל זאת להיות בהריון עם 3 ילדים קטנים לא קל) ואז קבענו לדיקור מי שפיר.
נכנסנו ואז הרופא עושה קודם אולטראסאונד , הוא מסתכל על הסונר ואומר "מה זה, יש כל כך מעט מי שפיר".
הוא אומר שהוא לא יכול לדקור אותי ושוח אותי למיון בשל מיעוט מי שפיר ניכר.
נזכרתי שביומיים האחרונים באמת כשקמתי באמצע הלילה שמתי לב שהתחתונים שלי רטובים אז החלפתי והמשכתי לישון. לא חשבתי שזה יכול להיות קשור למי שפיר אלא להפרשות.
הייתי עם בן זוגי ועם הילד הבכור שבא איתנו למיון (שתי הבנות אצל הסבתא) שם החליטו לאשפז אותי ללילה.
למחרת בדקו אותי שני רופאים שגילו שאין מי שפיר בכלל. בכלל. אין מים.
העובר יושב מקופל.
הוחלט על הפסקת הריון. אני בשבוע 19. אין לעובר סיכוי אם אמשוך את ההריון ואני מסתכנת בזיהום. השעון מתקתק עד שהזיהום יגיע כך נאמר לי.
הוחלט על הכנה לגרידה במקביל לניסיון ללדת .
הכניסו לי למינריה וגם נתנו לי צטוטק במקביל שיצרו אצלי צירים.
כאב לי, לקחתי אקמול.
בחצות ניסו להכניס לי שוב למינריה ולא הצליחו, כאב לי נורא, הייתי בצירים, נתנו לי משכך כאבים חזק יותר ולנוח קצת.
עדיין כאב י ואז צעקתי לבן זוגי שמשהו יוצא ממני, האחיות והרופא רצו אלי ופשוט ילדתי. ילדתי על המיטה ככה...
ראיתי אותו, חמוד וקטן, אפילו היה לו קצת שיער, תנוחת עובר כזה, ממש קטן. ראיתי אותו.
אמרתי איזה חמוד הוא ואפילו חייכתי כשראיתי אותו. ואז עטפו אותו.
שאלתי מה עושים אתו עכשיו, אמרו שקוברים אותו.
הרגשתי הקלה מסויימת שהצלחתי ללדת וכבר לא כאב לי וחסכתי לעצמי את הגרידה.
לקחו אותי מיד לחדר ניתוח להוציא את השיליה ואת השאריות בהרדמה.
זהו. נגמר.
ואז הגעתי למחלקה ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
קיבלתי חופשת מחלה של שבועיים ואני בבית, לא הולכת לעבודה.
ואני לא מבינה מה קרה.
אני מחפשת סיפורים דומים באינטרנט וזה איכשהו עוזר לי לקבל את מה שקרה , שזה לא אשמתי, זה לא כי אולי לא שתיתי מספיק, כי אולי הייתי צריכה יותר לנוח,פחות להתרוצץ, לא לאכול יותר מידי גלידות, אולי, אולי אולי..
שזה קורה ואני עוד אחת שסטטיסטית זה קורה לה.
אבל אני קוראת על סיפורים של כאלה שזה קרה להם בחודש תשיעי, לידה שקטנה בחודש תשיעי ואני בוכה מכאב וחושבת מה את בוכה על עצמך, תראי מה עבר עליהם, בחודש תשיעי, ריבונות של עולם, מה את בוכה, בסה"כ היית בשבוע 19.
אבל אני עוד לא יוצאת מזה שעוד כמה שבועות של אי נוחות זמנית היה לי תינוק בבית, הייתי יכולה להיות אמא לארבעה.
והגדול אמר לי אוף אמא זה כבר פעם שנייה, מתי יהיה לנו תינוק, את בטוחה שהוא יצא מת?
יש לי עוד שבוע מנוחה בבית אבל עדיין אני אפ אנד דאון.
יש לי שלושה ילדים בריאים ומתוקים. זה בעלי יותר לחץ על ילד רביעי, אני סתם הייתי בהתלבטות אז למה זה כל כך כואב???
יש לי שלושה ילדים.
הריונות תקינים, לידות מצויינות, הלוואי על כולם, מהיר וללא אפידורל. תענוג!
ואז הגיע ההריון הרביעי- דימום בשבוע 11, גילו שאין דופק , נקבע לי תור לגרידה אבל אז נפל טבעי .
הייתי עצובה, בכיתי כמה ימים, ולבסוף התגברתי
אחרי חודשיים הריתי שוב והפעם שוב היו 2 אירועי דימום והייתי בטוחה שזהו אך לא, איכשהו זה התייצב (המטומה) וההריון המשיך תקין. שקיפות, סקירה, חלבון עוברי, הכל תקין..יופי! יש דופק, קצת השמנתי, בטן נפוחה בערבים, תלונות רגילות של כבד לי (בכל זאת להיות בהריון עם 3 ילדים קטנים לא קל) ואז קבענו לדיקור מי שפיר.
נכנסנו ואז הרופא עושה קודם אולטראסאונד , הוא מסתכל על הסונר ואומר "מה זה, יש כל כך מעט מי שפיר".
הוא אומר שהוא לא יכול לדקור אותי ושוח אותי למיון בשל מיעוט מי שפיר ניכר.
נזכרתי שביומיים האחרונים באמת כשקמתי באמצע הלילה שמתי לב שהתחתונים שלי רטובים אז החלפתי והמשכתי לישון. לא חשבתי שזה יכול להיות קשור למי שפיר אלא להפרשות.
הייתי עם בן זוגי ועם הילד הבכור שבא איתנו למיון (שתי הבנות אצל הסבתא) שם החליטו לאשפז אותי ללילה.
למחרת בדקו אותי שני רופאים שגילו שאין מי שפיר בכלל. בכלל. אין מים.
העובר יושב מקופל.
הוחלט על הפסקת הריון. אני בשבוע 19. אין לעובר סיכוי אם אמשוך את ההריון ואני מסתכנת בזיהום. השעון מתקתק עד שהזיהום יגיע כך נאמר לי.
הוחלט על הכנה לגרידה במקביל לניסיון ללדת .
הכניסו לי למינריה וגם נתנו לי צטוטק במקביל שיצרו אצלי צירים.
כאב לי, לקחתי אקמול.
בחצות ניסו להכניס לי שוב למינריה ולא הצליחו, כאב לי נורא, הייתי בצירים, נתנו לי משכך כאבים חזק יותר ולנוח קצת.
עדיין כאב י ואז צעקתי לבן זוגי שמשהו יוצא ממני, האחיות והרופא רצו אלי ופשוט ילדתי. ילדתי על המיטה ככה...
ראיתי אותו, חמוד וקטן, אפילו היה לו קצת שיער, תנוחת עובר כזה, ממש קטן. ראיתי אותו.
אמרתי איזה חמוד הוא ואפילו חייכתי כשראיתי אותו. ואז עטפו אותו.
שאלתי מה עושים אתו עכשיו, אמרו שקוברים אותו.
הרגשתי הקלה מסויימת שהצלחתי ללדת וכבר לא כאב לי וחסכתי לעצמי את הגרידה.
לקחו אותי מיד לחדר ניתוח להוציא את השיליה ואת השאריות בהרדמה.
זהו. נגמר.
ואז הגעתי למחלקה ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
קיבלתי חופשת מחלה של שבועיים ואני בבית, לא הולכת לעבודה.
ואני לא מבינה מה קרה.
אני מחפשת סיפורים דומים באינטרנט וזה איכשהו עוזר לי לקבל את מה שקרה , שזה לא אשמתי, זה לא כי אולי לא שתיתי מספיק, כי אולי הייתי צריכה יותר לנוח,פחות להתרוצץ, לא לאכול יותר מידי גלידות, אולי, אולי אולי..
שזה קורה ואני עוד אחת שסטטיסטית זה קורה לה.
אבל אני קוראת על סיפורים של כאלה שזה קרה להם בחודש תשיעי, לידה שקטנה בחודש תשיעי ואני בוכה מכאב וחושבת מה את בוכה על עצמך, תראי מה עבר עליהם, בחודש תשיעי, ריבונות של עולם, מה את בוכה, בסה"כ היית בשבוע 19.
אבל אני עוד לא יוצאת מזה שעוד כמה שבועות של אי נוחות זמנית היה לי תינוק בבית, הייתי יכולה להיות אמא לארבעה.
והגדול אמר לי אוף אמא זה כבר פעם שנייה, מתי יהיה לנו תינוק, את בטוחה שהוא יצא מת?
יש לי עוד שבוע מנוחה בבית אבל עדיין אני אפ אנד דאון.
יש לי שלושה ילדים בריאים ומתוקים. זה בעלי יותר לחץ על ילד רביעי, אני סתם הייתי בהתלבטות אז למה זה כל כך כואב???