אפשר..?

mykal

New member
עצוב לשמוע,

אם את מצליחה לא להתגעגע, אולי זה רוח?
אולי תספרי את סיפורך ונוכל להתיחס יותר נכון.
שבוע טוב.
 
אהמ

אני לא מצליחה לא להתגעגע,למרות שהיא -זאת שילדה אותי, וקוראת לעצמה "אמא"
אף פעם לא היתה איתי, לכן שאלתי,
איך אפשר להתגעגע למישהי שאף פעם לא היתה ?
 

mykal

New member
מה פירוש לא היתה איתך?

נפטרה בלידתך?
מסרה אותך לאימוץ?
הסתכסכתן?

הרי האופציות הן רבות--ולא מקרה אחד זהה למקרה אחר.
 

mykal

New member
חיבוק חזק ואוהב,

אני בהחלט יודעת איך זורקים חפץ לפח.
(גם אז לפעמים עושים זאת בצער)

אינני יודעת איך זורקים אנשים, בטח לא קרובי משפחה,
ובטח לא ילדים.

למה התנהגה כך? היא חולה?
ויש לך אבא?
את בעצמך אמא?

לפי הכתיבה שלך--את אולי לא מגדירה זאת כגעגוע,
אבל את מלאת רגש--של עלבון, של כעס, של כאב.
השאלה שלי האם את מטפלת בעצמך?
האם יש דרך חזרה? מה קרה?

מחבקת אותך ומציעה לך את מה שאוכל כדי לעזור.
 
תודה..

ברור שאהיה מלאה כעס כאב או עלבון,שעבלון דווקא הדבר הכי חזק שאני מרגישה כל החיים כלפיה.
מה קרה לה? זה סיפור ארוך,אבל עם כל זה זאת לא סיבה לזרוק אותי,
לדעתי..מביך לספר מה הסיפור שלה..
 

mykal

New member
חבל שאת נמנעת,

כי אולי אם היית מספרת אותו, היינו יכולות, למצוא עבורך את
הנמוקים שהיו מרככים את העלבון.
לפעמים, כל מה שצריך בחיים, זה להקשיב ולהבין צד שני,
זה עדין לא אומר, להצדיק, זה עדין לא אומר שהשיקולים ברי תוקף הגיוני,
אבל--המקום שוהסיפור שבנה הצד השני---זה הוא,
וזה לא את. זה מוריד הרבה מרגשי האשם,
זה מאפשר ללמוד לחיות עם מי שאני בהשלמה. וזה כ"כ חשוב.

מותר לשאול בת כמה את? ומה מצבך המשפחתי?
ושוב לומר לך אנחנו כאן לחבק ולאפשר התמודדות.
 
אני נמנעת מלטבוע בו,

אני מבינה ואמפטית כלפי אמא, יודעת את הסיפור שלה :
היא התחתנה, הבעל אנס אותה, והיא נכנסה להריון מאונס,וילדה אותה
זרקה אותי להורים שלה וגדלתי שם, אחרי 8-9 שנים היא נזכרה להופיע משום מקום,
למרות שהיא מאוד השתדלה לבקר פעם בחודש, (לטענתה) בקושי זכרתי אותה.
מאז שהיא עברה לגור אצלינו (איתי סבא וסבתא) היא עברה עם בעלה, הם התחתנו,
ומאז כל הזמן היו ריבים מכות צרחות, היא היתה לא שפויה, (עד היום)
בקיצור,מגיל 12 עד פני שנה בעלה עשה דברים שלא היה אמור לעשות , היא הכחישה הכל,
אני כמו מפגרת עזרתי לה להוציא אותו מהפלונטר, והיא זרקה אותי מהבית.
היא היתה בעדו. ולפני שנה כשהיא עברה דירה בטענה שהיא מפחדת ממני,
היא אמרה : אני בחיים לא אהבתי אותך, אף פעם לא היית הבת שלי, ילדתי אותך מאונס,
תמיד שנאתי אותך, תמיד היית בשבילי תזכורת לאבא שלך.
היא אמרה את זה ברוגע,כי זאת אמת.היא תמיד נהגה להזכיר לי את זה.
אני לא אכנס לפרטים אני טובעת כבר..זהו. סליחה

כיום אני גרה עם סבא-הוא היחיד שמוכן לקחת אותי אליו,
בת 20.. עם מלא השלכות של עבר שלא עוזבות אותי.
וכן,אני מבינה אותה ואף פעם לא שפטתי אותה. אף פעם.
אבל זה לא סותר את מה שאני מרגישה, את מה שהיא עשתה איתי.
 

mykal

New member


באמת סיפור חיים עצוב.
היא באמת לא שפויה, מסכנה.
אני מקוה בשבילה ובשבילך שהיא בטיפול. אבל לך אין חובה כלפיה בענין.

את הרגשות שלך אני מבינה,
אני שמחה שיש לך סבא אוהב.
אני גם קראתי בשמחה, שלמדת לדאוג לעצמך, לאהוב את עצמך.
מאחלת לך שתמצאי בן זוג שיאהב אותך, ויולדו לך ילדים תוכלי להעניק להם אהבה גדולה,
שתחזור אליך מהם.
כדאי לך ללכת לטיפול עבור עצמך, 'לשחרר' את 'הסיפור' ממך.
ולבנות עתיד טוב לעצמך.
את העבר לא תצליחי לשנות, את ההמשך תבני בתבונה, בעצמך.
אם תרצי אני מוכנה לאמצך.
 

אשבל1

New member


קיפודה יקרה,

אני חושבת שזה צורך בסיסי, אהבה של אם, חום של אם, התייחסות של אם...

וכאשר זה חסר, זה כואב, הצורך קיים, ההשלמה עם החסר איננה קיימת...
 
ת'אמת?הייתי מתה שתהיה לי אחת כזאת

אבל כבר זהו,נגמר..אין.
אני אבכה על זה כל החיים, זה בחיים לא יעבור,
ורק עכשיו בגילי אני לומדת לאהוב את עצמי, לשמור על עצמי, להרים את עצמי,
ולדחוף הלאה, וזה מה שהכי כואב,
פרט לקטעים שלבכות-לא בוכה, כי אין למי, ואין על מי..
 

אשבל1

New member
מותר לבכות על האין...

אפשר לבכות כאן...


מחזק לשמוע שאת לומדת לאהוב את עצמך, ולעשות למען עצמך.
 

עדיה222

New member
לקיפודה - לא חפרת

סיפרת בתמצות דברים מזעזעים. זאת בשום אופן לא חפירה. אמך לא רק לא היתה. מצבך אינו רק שאין אל מי להתגעגע, אלא המצב הוא שאישה זאת שילדה אותך גם העליבה בנטישה, וגם לימים חזרה כדי להמשיך ולנהוג באופן לא מתקבל על הדעת, לנצל אותך כדי להגן על בעלה, לפגוע בדיבור בלתי נסבל, ואחר כך שוב לזרוק אותך מביתה.
טוב שמצאת את הפורום הזה, ואת יכולה לכתוב כאן. או אולי את כבר ותיקה? סליחה אם אני לא לגמרי זוכרת.
הצד המואר של הסיפור הוא כמובן הבסיס שיש לך אצל סבך, וגילך הצעיר, ושכלך, עם כל פוטנציאל החיים של האדם הצעיר מאוד, שהינך.
בבקשה בבקשה תטפלי בכאב בכל האופנים הכי נבונים, ובבקשה אל תתני לו למשוך אותך לתהומות. ואם זה קצת מועיל - תכתבי כאן בפורום, פה האוזניים כרויות לכל מיני כאבים וצער.
 
אני מטופלת..אבל

זה קשה לי להביא דברים לשיחה,
אני מסתגרת ומתחילה לתקוף את המטפלת..
ואז היא במצב התגוננות ממני..
אני חדשה כאן.. יודעת ממה אני הכי מפחדת?
אם יהיו לי ילדים אני מפחדת להכות אותם כמו שהיא היתה עושה לי.
תודה לך..
 

אור0424

New member
הי לך

אני קוראת את שאת כותבת והייתי חייבת דווקא להגיב להודעה הזו שלך. שאת מפחדת להתנהג כמוה.
אני עצמי שיתפתי כאן לאחרונה על מצבי, על כך שאימי לא איתנו כבר עשר וחצי שנים. אבל אניח את זה בצד ואספר על אבי. נכון שזה פורום לבנות ללא אמהות. אבל אבי, הוא ההורה השני במשוואה הזו שלי. עם אבי אני לא בקשר כבר 17 שנים. זה התחיל בכך שהיכה אותי והמשיך בקללות והעלבות על בסיס יומי עד הרגע שבו הטיס אותי מהבית. הייתי בת 20 כששכרתי את דירתי הראשונה. מעט אחרי השחרור מהצבא. הוא עבר בחייו את מה שעבר, לא אכנס לזה כי כבר מזמן הוא לא מעניין אותי וגם לכעוס הפסקתי כי החלטתי שזה רגש שאני מבזבזת עליו. לפעמים זה בסדר לשחרר ולהשאיר מאחור. לא ניסיתי לפתור את זה כי פגע בי יותר מידי והייתי בזמנו במקום של לשרוד ולא של להבין אותו. התחתנתי עם אדם מדהים ויש לי ילדים ועוד שניים בדרך. תמיד פחדתי שאגיב לילדי כמו שהוא הגיב אלינו, בחוסר סבלנות ואלימות (ואני מאוד עדינה כרגע בניסוחים שלי).
ואנן מתנהגת בדיוק ההפך ממנו. המודעות הגבוהה שלי לנושא לא מאפשרת לי לחלום על להנהג כמו שהוא התנהג. זה משאיר אותי מפוקסת ועירנית לכל מילה שיוצאת לי מהפה. בגלל שחוויתי אותו ואני יודעת איך זה מרגיש, אני יודעת גם לא להעז להגיע לשם.
תהיי חזקה. את מספרת סיפור חיים לא פשוט. אני חוזרת ואומרת- אפשר גם לא להתגעגע. מותר להשאיר את העבר מאחור ולהבין שאין לזה שום קשר ישיר אלייך. אלה "בחירות" שההורים עשו.
את כאן. את קיימת. ותחיי את חייך.
וגם אני פה. מאוד מבינה. בשבילך.
 
למעלה