והחשיפה שלי
את הגדול ילדתי, בתקופה בה שירתתי במשטרה, עם ותק של מעל עשר שנים, עבודת משמרות עם כל מה שכרוך בה. הגדול נולד בחודש 7 לאחר רעלת הריון ובמשקל של 900 גרם, לערך. כמובן שלקחתי חל"ת למשך שנה, ולאחר מכן כשהיה בן שנה החלטתי לחזור לעבודה, לשעות עבודה יחסית נוחות -730-1600 כאשר אימי היתה עדיין בחיים ועזרה לי עם לקחת ולהחזיר מהמעון ולשמור עליו עד שאחזור מהעבודה. אבל, בגלל היותו קטן מאוד במשקל ובעל רגישות יתר מבחינה בריאותית, התחלנו בעלי ואני ,לסירוגין ,להפסיד ימי עבודה בצורה מטורפת, עקב המחלות שהילד חטף במעון. עד שבסופו של דבר הרופא פנה אלי ואמר שאם אני רוצה ילד בריא אני חייבת להוציאו מהמעון. למחרת כבר הודעתי בעבודה שאני לוקחת עוד חל"ת עד שאמצא מטפלת, ואז מתוך מחשבה שכל שארוויח ילך למטפלת, החלטתי לעזוב לגמרי את העבודה ולשבת בבית. לקראת גיל שנתיים הכנסתי את הילד שוב למעון, אך אז כבר הייתי בהריון עם התאומים ,וכמובן שלא חזרתי לשוק העבודה. כשהקטנים היו בני שנה וחצי, וזה עוד לפני האיבחון של טל, אשר אובחן ראשון, הכנסתי גם אותם למעון ויצאתי לעבודה שוב, במשרה מלאה. וכשהתחילו המחלות, שוב התחלקנו בעלי ואני בהעדרויות מהעבודה. כמובן שלא החזקתי מעמד באף מקום עבודה מעבר לשלושה חודשים, והיו מקומות בהם הבוסים , שראיינו אותי , לא התביישו לאמר לי שעקב גילם הצעיר של הילדים, והסכנה של העדרויות רבות מהעבודה, אני לא מתאימה להם. בגיל שנתיים וחצי אובחן טל, וזאת לאחר שפוטרתי ממקום העבודה האחרון שלי, ואז גם ידענו שגן מעון רגיל לא יתאים לו, חזרתי לשבת בבית ופשוט הייתי פנויה לריצות איתו לכל הטיפולים שקיבל אז, וכמובן פנויה בשעות אחה"צ לשניים האחרים. מאז ועד היום אני בבית. כולי פנויה לילדים. בבקרים מקדישה את עצמי לבית, ומהצהריים כאשר רז מגיע ראשון, אחריו עומר ואחרון חביב טל, אני כולי שלהם, ובצורה כזו, מצליחה להקדיש תשומת לב לכל אחד מהם ואף אחד לא מקופח. אבל כאן בא האבל האמיתי: לאחרונה התחלתי לחוש חוסר סיפוק. התמרמרות על כך שאני מקפחת פה את עצמי. כיום אין לי אפשרות לפרגן לעצמי, אם זה יציאה ללימודים כלשהם, או חוגים, התדירות שאנו יוצאים לבילויים ,נמוכה מאוד, עקב המצב הכלכלי שלא מאפשר, ושגורם לנו לחשוב כל הזמן על מה יותר חשוב, ומה קודם, ובקיצור, לשים את עצמנו במקום האחרון. והתחושה הזו נותנת כבר את אותותיה. אני יותר עצבנית, מצבי הבריאותי נפגע. שלא לדבר על המצב הנפשי. וזה כבר מתחיל לפגוע במשפחה. אגיד לך שהיום אני שמחה על כך? אני שמחה שזה מועיל לילדים, ומעבר לכך , לא מאלץ אותי להעדר מהעבודה או לאחר כאשר קוראים לי מבתי הספר, ישיבות צוות וכו'. מצליחה לשבת על השיעורים ולקדם את עומר ורז, שמגיעים כאמור יותר מוקדם. עוזרת להם ללמוד למבחנים וכו'. וכמובן שכשטל מגיע אני כבר אחרי הכל ופנויה עבורו. אם אצא לעבוד אז לא יודעת אם מצבנו הכלכלי יהיה טוב יותר, היות והמשכורת שאביא תצא על מורות פרטיות, תצא על בייבי סיטר שתגיע ותקבל את עומר, כיוון שלא ארצה שרז יקח את האחריות עליו, אם זה לקבל מההסעה, או לתת לו לאכול כשחוזר. איך בעלי אומר, עכשיו אני שלהם, בתקווה שבעתיד, כשיגדלו קצת , אולי אוכל לפרגן לעצמי. אם זה לצאת לעבודה, או באמת לעשות משהו למען עצמי. לגבי המלצות. רק את יכולה להחליט אם כן או לא ואם זה יתאים לך. שבי ותחשבי. יתרונות מול חסרונות ואז תחליטי.
את הגדול ילדתי, בתקופה בה שירתתי במשטרה, עם ותק של מעל עשר שנים, עבודת משמרות עם כל מה שכרוך בה. הגדול נולד בחודש 7 לאחר רעלת הריון ובמשקל של 900 גרם, לערך. כמובן שלקחתי חל"ת למשך שנה, ולאחר מכן כשהיה בן שנה החלטתי לחזור לעבודה, לשעות עבודה יחסית נוחות -730-1600 כאשר אימי היתה עדיין בחיים ועזרה לי עם לקחת ולהחזיר מהמעון ולשמור עליו עד שאחזור מהעבודה. אבל, בגלל היותו קטן מאוד במשקל ובעל רגישות יתר מבחינה בריאותית, התחלנו בעלי ואני ,לסירוגין ,להפסיד ימי עבודה בצורה מטורפת, עקב המחלות שהילד חטף במעון. עד שבסופו של דבר הרופא פנה אלי ואמר שאם אני רוצה ילד בריא אני חייבת להוציאו מהמעון. למחרת כבר הודעתי בעבודה שאני לוקחת עוד חל"ת עד שאמצא מטפלת, ואז מתוך מחשבה שכל שארוויח ילך למטפלת, החלטתי לעזוב לגמרי את העבודה ולשבת בבית. לקראת גיל שנתיים הכנסתי את הילד שוב למעון, אך אז כבר הייתי בהריון עם התאומים ,וכמובן שלא חזרתי לשוק העבודה. כשהקטנים היו בני שנה וחצי, וזה עוד לפני האיבחון של טל, אשר אובחן ראשון, הכנסתי גם אותם למעון ויצאתי לעבודה שוב, במשרה מלאה. וכשהתחילו המחלות, שוב התחלקנו בעלי ואני בהעדרויות מהעבודה. כמובן שלא החזקתי מעמד באף מקום עבודה מעבר לשלושה חודשים, והיו מקומות בהם הבוסים , שראיינו אותי , לא התביישו לאמר לי שעקב גילם הצעיר של הילדים, והסכנה של העדרויות רבות מהעבודה, אני לא מתאימה להם. בגיל שנתיים וחצי אובחן טל, וזאת לאחר שפוטרתי ממקום העבודה האחרון שלי, ואז גם ידענו שגן מעון רגיל לא יתאים לו, חזרתי לשבת בבית ופשוט הייתי פנויה לריצות איתו לכל הטיפולים שקיבל אז, וכמובן פנויה בשעות אחה"צ לשניים האחרים. מאז ועד היום אני בבית. כולי פנויה לילדים. בבקרים מקדישה את עצמי לבית, ומהצהריים כאשר רז מגיע ראשון, אחריו עומר ואחרון חביב טל, אני כולי שלהם, ובצורה כזו, מצליחה להקדיש תשומת לב לכל אחד מהם ואף אחד לא מקופח. אבל כאן בא האבל האמיתי: לאחרונה התחלתי לחוש חוסר סיפוק. התמרמרות על כך שאני מקפחת פה את עצמי. כיום אין לי אפשרות לפרגן לעצמי, אם זה יציאה ללימודים כלשהם, או חוגים, התדירות שאנו יוצאים לבילויים ,נמוכה מאוד, עקב המצב הכלכלי שלא מאפשר, ושגורם לנו לחשוב כל הזמן על מה יותר חשוב, ומה קודם, ובקיצור, לשים את עצמנו במקום האחרון. והתחושה הזו נותנת כבר את אותותיה. אני יותר עצבנית, מצבי הבריאותי נפגע. שלא לדבר על המצב הנפשי. וזה כבר מתחיל לפגוע במשפחה. אגיד לך שהיום אני שמחה על כך? אני שמחה שזה מועיל לילדים, ומעבר לכך , לא מאלץ אותי להעדר מהעבודה או לאחר כאשר קוראים לי מבתי הספר, ישיבות צוות וכו'. מצליחה לשבת על השיעורים ולקדם את עומר ורז, שמגיעים כאמור יותר מוקדם. עוזרת להם ללמוד למבחנים וכו'. וכמובן שכשטל מגיע אני כבר אחרי הכל ופנויה עבורו. אם אצא לעבוד אז לא יודעת אם מצבנו הכלכלי יהיה טוב יותר, היות והמשכורת שאביא תצא על מורות פרטיות, תצא על בייבי סיטר שתגיע ותקבל את עומר, כיוון שלא ארצה שרז יקח את האחריות עליו, אם זה לקבל מההסעה, או לתת לו לאכול כשחוזר. איך בעלי אומר, עכשיו אני שלהם, בתקווה שבעתיד, כשיגדלו קצת , אולי אוכל לפרגן לעצמי. אם זה לצאת לעבודה, או באמת לעשות משהו למען עצמי. לגבי המלצות. רק את יכולה להחליט אם כן או לא ואם זה יתאים לך. שבי ותחשבי. יתרונות מול חסרונות ואז תחליטי.
