אפשר שאלה אישית?

[אמא לילד מיוחד]

אפשר שאלה אישית?

אם זה אישי מדי אני מתנצלת מראש בפני מי שחש נבוך....כן כן - מדברים על כסף! מאז שהדר היה בן חמישה חודשים (היום בן 3.5 שנים) עבדתי במשרה מלחיצה בהייטק, ריצות אין ספור, לחץ שמגיע לחזה ופוגע בבריאות, ובתוך כל זה ניסיתי להחזיק את שאר הכדורים באוויר: לענות על הצרכים של הדר, לרוץ ולחפש את הטוב ביותר בשבילו, להיות רעיה ואף להחזיק בית (כמובן שאם פורטים את המשפטים הקצרצרים האלה לפרוטות מתקבלת חתיכת יממה מופצצת אירועים שקשה לעמוד בה, כל יום כל יום). היום הגשתי את התפטרותי. לא מדובר בצעד אימפולסיבי. מאחר ולאחרונה אני חולה שבוע בריאה שבועיים וחוזר חלילה וברור למה, ישבנו בן זוגי ואני ודנו ברצינות בויתור של אחד מאיתנו על הקריירה. בשוויון מושלם. לאחר שקילת כל הפרמטרים (כלכליים, נפשיים, מרכיבים אשיותיים של שנינו ועוד) קיבלנו החלטה שאני עוזבת את ההייטק לטובת משרה פחות מלחיצה ותובענית, יכאב בכיס, אבל יותר יכאב לי להרים ראש בעוד כמה שנים ולהגיד שלא עשיתי מספיק למען הדר, הרי זה יגמור אותי סופית. אני מכירה הורים שהתפטרו לגמרי מהעבודה, אני מכירה כמוני שהורידו פרופיל ואני גם מכירה כאלה שהמשיכו בקריירה כרגיל. לעולם לא אשפוט איש על החלטותיו. ועכשיו (קול של תופים מהירים לבניית המתח) לשאלה האישית שהיא לצרכי האנוכיים (סקרנות וסטטיסטיקה): מה אתם עושים? או מה אתם הייתם רוצים לעשות ועדיין אינכם עושים? ויתרתם על העבודה? אם ויתרתם אכן הרגשתם שתרמתם משמעותית לילד? יש כאלה שויתרו על קריירה והתחרטו? אני לקראת דרך חדשה, המון אי ודאות, מאז השחרור מהצבא לא הייתי במצב בו לא עבדתי בשצף קצף למעט חופשת לידה, אשמח לשמוע קצת רשמים ממי שעשה את זה. תודה וסליחה על החדירה לפרטיות.

 

[איטי המקורי]

השאלה היא מורכבת

והתשובה היא אינדוידואלית מאד. אצל ילד אחד העובדה שהיא לא תעבוד "תתרום" לכך שבשעות שהיא תבלה עם הילדים (המיוחדים או הרגילים) היא תעשה זאת מתוך תחושת תסכול ופספוס ואצל מישהי אחרת זה יהיה בדיוק הפוך. היות ושאלת אישית אז אני מזמן הבנתי שלהתייצב במשרד משעה X עד שעה Y זה משהו שלא יעבוד אצלי היות והבוקר של איתמר שלנו מאד מאד בעייתי ואני לא רוצה שהזמן הזה ילווה בלחץ מצידי ולכן למדתי משהו בתחומי העיצוב שבו אני אדון לעצמי ולהתחייבויותיי. מצד שני יכול להיות שגם בלי איתמר זה משהו שהייתי מגלה שאני מעדיפה.... כשהוא נולד רציתי לשבת איתו בבית עד גיל שנה ואז לשלוח אותו למסגרת וכשהוא הגיע לגיל שנה החלה מסכת של ריצות מטורפת שנמשכה כשנתיים בהם גם אם הייתי רוצה אף אחד לא היה מעסיק אותי עם מספר כה גדול של היעדרויות. אני חושבת שהמחשבה שלך לשנות עבודה ולא להפסיק בכלל היא נכונה והגיונית כיוון שלפי מה שתיארת עם טמפרמנט כמו שלך , מהר מאד יבואו התסכול ואיתו יד ביד מגוון רחב של תחושות שליליות אחרות. אז לדעתי להוריד לחץ בעבודה זה חיוני כי מזה יש לפי נסיוני בשפע בבית אבל גם לא להגיע לאיזה מצב "קורבני" כי הוא לא תורם לאף אחד מהצדדים. כמובן ששכחתי לציין שעיסוקו של האבא חייב להילקח בחשבון. בעלי עצמאי שרואה את הילדים רק כשהם ישנים ובסופי שבוע (עם העין שעוד נשאררת לו פתוחה) אז אני לא מוצאת שזה אפשרי.... שיהיה בהצלחה חני

 

[obh]

הפסקתי לעבוד, ולא ממש שלמה עם עצמי!

מצד אחד, עם כל הפגישות בגן אי אפשר ממש לעבוד, ואחה"צ אצלנו הוא משרה מלאה וחצי לפחות... בבוקר אני לא מספיקה בכלל לצבור כוחות, אלא רק לעשות קניות (סופר, לא בילוי, כמובן!), כביסות ובישולים, וזאת כדי לפנות לחלוטין את אחה"צ. מצד שני, מה איתי??? למרות זאת, כרגע זה מה שנכון אצלנו ומה שטוב לנו בתא הפרטי שלנו, אך זה גובה מחיר כלכלי לא פשוט...

 

[ehud48]

את חייבת את זה לעצמך

הבן שלי אובחן כאספרגר רק בסוף כיתה א'. אבל גם אני כל השנים עבדתי במשרה מלחיצה (ועליתי בסולם השכר והתנאים) ץ באמצע כיתה ב' החלטתי לעשות שינוי ואני שלמה מאוד עם ההחלטה. החלטתי להפסיק לעבוד סביב השעון ולהיות הרבה יותר זמינה נפשית ופיזית עבור הילדים שלי. אם לא תעשי זאת עכשיו לעולם תחשבי - אילו הייתי עושה יותר ככה וככה. הילדים שלנו צריכים אותנו יותר כאשר הם גדלים. על מנת ליצור חברויות - את זו שצריכה ליזום, להזמין את החבר לעיתים אפילו לקחת ולהחזיר את החבר על מנת להקל על האם השניה, את צריכה להיות נוכחת בעת המפגש. כל הדברים לא תמיד אפשריים כאשר עובדים מסביב לשעון. נכון שבטח עבודה פחות תובענית תכניס פחות לקופה המשפחתית. אבל, הרי הקצבה אמורה לעזור גם כן ואנחנו בסופו של דבר, כהורים, יכולים לעזור הכי הרבה לילד שלנו. במקרה שלי, אין בכלל ספק, הזמן שלי עם הילד והכוחות הנפשיים שלי עזרו מאוד להתקדמות שלו. אבל, כל ילד הוא אחר ואני לא חושבת שאפשר לעשות הכללות לכאן או לכאן. מה שאני מבטיחה לך הוא שבזמן הקרוב תצליחי לישון טוב יותר. יהיו לך הרבה פחות רגשות אשמה. קחי פסק זמן, אני בטוחה שתמצאי את עצמך. עם זאת, תנסי בכל מקרה להשאר במעגל העבודה על מנת לאפשר לעצמך חזרה לעולם הזה בעתיד, כאשר הילד יתבגר ואולי יצטרך אותך פחות. בהצלחה אביטל

 

[נונינה1]

מסובך.........

לעומת תרגילי חשבון,אין כאן תמיד בעיות עם פתרון. לפעמים מה שנכון לך לא נכון לילד, ומה שנכון כלכלית לא נכון נפשית. יש הרבה מצבים בהם יש מחיר שצריך לשלם, ואני חושבת שהכי חשוב לדעת שצריך להיות עם היד על הדופק ולשנות אם רואים שהחלטה קודמת כבר לא כל כך מתאימה כמו שהיתה, או כמו שחשבנו שתיהיה. אישית היה לי מזל גדול, הקושי של הבן שלי הוביל אותי לדרך שבה גם אם נתרמתי מהשינוי שהוא היה זקוק לו.

 

[קרן ט]

היי

אני גננת בחינוך המיוחד. אני נותנת את הנשמה והלב בעבודה ובבית.... המזל הגדול שלי ששעות העבודה נוחות מאוד ואחר הצהרים אני פנויה לילדים הפרטיים שלי (חוגים,חברים...) חוץ מימים שיש ישיבות, השתלמויות ו...

 

[דקלה סולומון]

אני עובדת במשרה ציבורית כבר 3 שנים

שכר יחסית נמוך, וקצת נמוך לכישורי... לפני 3 שנים התגרשתי ובאותה תקופה התחלתי את מקום העבודה הנוכחי עברתי תקופה קשה מאוד, בתי משפט, התארגנות עם הילד אינספור איבחונים. היום אני חד הורית, וקצת מתוסכלת מבחינה מקצועית, אבל היתרון הגדול בעבודה הוא שהיא עבודה מסודרת, שעות 07:30-15:30 (אני עובדת 5 דקות מהבית ברגל) 30 ימי מחלה ו-26 ימי חופש בשנה. וגם סה"כ סביבת עבודה נעימה ומתחשבת. אז אם יש שיחה עם צוות חינוכי או איבחון או משהו אחר בשעות הבוקר אני משתמשת בקצבת ימי החופש/מחלה ומסתדרת ממש טוב. שמחתי לשתף

 

[דקלה סולומון]

עוד משהו

אני מרגישה שהיום מצבו של בני טוב הרבה יותר מכיוון שאני זמינה אליו מהרגע שהוא חוזר מבית הספר 16:30. אני מסיעה לחוגים, משחקת איתו ומכינה איתו שיעורי בית. יש לי שקט נפשי וזמן לעצמי (15:30-16:30) שגם לזה יש השפעות על הילד. אני חושבת שגם אם בני לא היה בספקטרום האוטיסטי הייתי עושה את אותה בחירה, לפחות עד גיל 10.

 

[עלה תאנה היחיד]

מזל טוב!

זוכרת את השיחה שלנו? זוכרת איך דיברת על זה שמהיום שנכנסת למקום העבודה הזה, המנחוס רדף אחרייך בהיסטריה (וגם אחריי במקום העבודה שלי)?? אז ברוך שפטרנו!! אני עכשיו בבית עם הקטנה, ומקבלת את הגדולה שחוזרת ב 13:30 (גן שפתי ללא צהרון). זה סידור מוצלח כרגע. קשה לי להמליץ המלצות כי אני טיפוס שקשה לו לתכנן קדימה, ולא פעם נתקענו בעלי ואני בשל אסטרונאוטיות שלנו, ורק ההורים עזרו להחלץ מברוכים כלכליים, כך שאולי לא ממש כדאי להיוועץ בי בנושא הכלכלי, - אני כאן כדי לברך על ההחלטה.

 

[אמא לילד מיוחד]

יפתי, שימחת אותי!

 

[פנדורה א]

../images/Emo105.gifקריירה

אני ויתרתי על רוב עיסוקי כעצמאית ,הורדתי פרופיל והשארתי כמה שעות בודדות של עבודה כשכירה.אני מנהלת בפועל את התוכנית של הבן שלי ומשקיעה את כולי בקידום שלו. מתחרטת? לא !!! כל דקה שאני משקיעה בילד עושה לי ולו טוב. אבל כסף חסר כל הזמן ויש לחץ כלכלי. זו היתה הבחירה שלי ואני שלמה איתה אם נדבר על האיזון- עוד 2000 שח לחודש והייתי מסודרת...

 

[omer המקורית]

רוצה לשתף..

במהלך 12 השנים האחרונות, עבדתי במקומות עבודה שונים, בעבודה שלא אהבתי,מכיון שלא התאפשר כלכלית- אחרת. כשהייתי בהריון עם עידן, פוטרתי מעבודתי, כנ"ל בהריון עם עומר. לאחר מכן, המשכתי לעבוד במקומות עבודה רק בשל הצורך הכלכלי ולאו דווקא במה שרציתי באמת. בשלבי האבחון עם עומר, פוטרתי ממקום עבודה בו עבדתי כשנה וחצי ומאז חשבתי שזה הסימן לחפש עבודה בדבר שאני אוהבת ושיש לי עניין בו, אפילו עוד לפני שידעתי על מצבו של עומר. כדי לתת מעט פרטים, אספר שכבר בגיל 16 עבדתי עם ילדים ובוגרים עם פיגור שכלי ברמות שונות, ולמדתי שנה אחת חינוך מיוחד בסמינר בצפון , לימודים שנאלצתי לגדוע כיון שרצינו לתת לבעלי את ההזדמנות להוציא תואר, ולא היתה אפשרות כלכלית לממן את שנינו כסטודנטים. לאחר קבלת האבחון של עומר, מצאתי את עצמי נודדת בין מקומות עבודה חלקיים שלא דיברו אלי במיוחד, וכנראה שאף העניין הורגש באיכות העבודה שלי. החלטתי שאני לוקחת קורסים ומנסה להשתלב במה שתמיד אהבתי: עבודה עם ילדים. עברתי קורס שילוב מטעם אלו"ט, עשיתי סדנאות על גרינספאן ואפילו קורס ABA בקיץ באוניברסיטת ת"א. ואכן, מצאתי עבודה בשילוב, אך לצערי, מספר השעות השבועיות שעבדתי, היות וחשבתי כי נכון בתור מתחילה לעבוד רק עם משפחה אחת , היה מועט מדי, ושוב העול הכלכלי הציק במעמקי הראש, והכריח אותי לחשוב בצורה הגיונית ולהחליט, שאינני נותנת את המיטב שבי לטובת שילוב הילד וקידומו החברתי והחלטתי לפרוש. כיום, אני מחפשת עבודה , אני יודעת שלא אמצה בה את רצונותי אך יש בי השלמה כי אני יודעת שאני עושה את הכל כדי לקדם את ילדיי. ההחלטה שהחלטתי עתה, היא בוגרת , וללא תחושת הקרבה שחשתי בשנים הקודמות. סליחה על המכתב הארוך, אשמח לשמוע תגובות . נ"ב, אשמח לשלוח קו"ח שלי למי שמכיר /מחפש מנהלת חשבונות/מזכירה עם נסיון ביבוא ויצוא, אנגלית טובה מאוד כולל ניסוחים , הקלדה עיוורת והמלצות.. דניאלה

 

[אור לנו]

אני עובדת במשרה מלאה

והאמת? הלוואי ויכולתי כלכלית להפסיק לעבוד לכמה שנים. אני גמורה, עובדת בממוצע 18 שעות ביום וישנה 6, אחה"צ מוקדש לילדים ובערב כשהם הולכים לישון אני ממשיכה לעבוד. אני חושבת שאם לא הייתי עובדת הייתי יכולה להקדיש עוד כמה שעות ביום לפשוש אבל אין לי ברירה, אני משתדלת לעשות את המקסימום בשבילו ובשביל אחותו. רוב הריצות והטיפולים נופלים עלי - כמובן שגם כל הנושא של התזונה - הדיאטה והתוספים. רציתי לחזור ללמוד השנה - אבל דחיתי את זה כי ידעתי שנפשית וכלכלית אני לא מסוגלת לעמוד בזה. רציתי לעבוד פחות אבל עלות הטיפולים בפשוש גבוהה. גם ככה אנחנו מחוייבים להיות בגן של הפשוש יום בשבוע - כך שיוצא שאני עובדת 4 ימים אבל זה לא מדוייק כי בפועל אני משלימה את היום החסר בימים אחרים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות ממשכורת אחת של עובד מדינה ולכן גם אני וגם בן זוגי עובדים. ברור לי לחלוטין שמי שנפגע מכל התהליך הזה הוא אני, אני לא מספיקה לאכול כמו שצריך, לא ישנה מספיק, נמצאת בלחץ תמידי ובעומס עצום. עדיין - אני לא מוכנה להתפשר על פחות מהמקסימום בשביל הפשוש ובשביל זה צריך לעבוד קשה בכל המישורים. אני מקווה שבעוד כמה שנים אוכל למצוא את הזמן גם לעצמי, מה שבטוח - זה נעשה יותר קל עם הזמן (או שהתרגלתי - מי יודע).

 

[allafish]

הבחירה שלי

זה שהיית חולה כל-כך הרבה בזמן אחרון מראה שהיית בסטרס מאוד גדול- והגוף שלך ניסה לאותת לך שאיבדת כוון. לכן בלי קשר לעתיד בנך-טוב שהתפטרת, חבל להזיק לבריאותך. את ההחלטה צריך להתאים לאישיות. אני אישית לא מסוגלת לעבוד רק בשביל הפרנסה, אם העבודה לא מעניינת אותי- אני נעשת מתוסכלת וזה גורם לחוסר אנרגיות וקשה לי להשקיע בבני כמו שצריך . מצד שני אם אני עובדת קשה מדי, יש לי מעט זמן להשקיע בו. לפני כמה חודשים החלפתי עבודה- עברתי מהייטק למשרה לא קבועה (וליתר דיוק זמנית) באקדמיה. ויתרתי על סטטוס (להיות "בוסית גדולה"), וירדתי במשכורת, אבל הרווחתי יום עבודה יותר קצר (והכי חשוב- בלי להעביר כרטיס, כך שאני לא צריכה להשלים שעות עבודה עם אני יוצאת למסיבה בגן או לביקור אצל רופא) תוך כדי שאני שומרת על החשוב לי מאוד- עבודה שמעניינת אותי.

 

[האר]

ולכי תסבירי לביטוח לאומי שגם זה

נכלל במסגרת "ההוצאות" הנובעות מהמצב...

 

[lisadan]

אצלי הסיפור שונה

אצלנו בבית אשתי היא זאת שוויתרה על העבודה. קודם כל היא היתה שנה עם הבן לאחר שנולד (ולפני האבחון) ואחרי האבחון נשארה איתו בבית וניהלה את התוכנית הביתית במשך שנה וחצי (וכמו שכולנו יודעים, זה הרבה יותר ממשרה מלאה). לי היתה משרה מצויינת בשרות הציבורי, עם בוס נהדר ומבין ותנאים טובים. המשכורת שלי, יחד עם קצבת הנכות וקצת עזרה מהצד (וראיטי, קרן מכבי) אפשרו לנו להתקיים בתנאים נוחים ולנהל תוכנית ביתית לא זולה עבור הבן. לפני כשנתיים עברנו לארה"ב, לאחר שהגענו למסקנה שבארה"ב האפשרויות לקידום הבן, כיום בן שש בתפקוד נמוך, הרבה יותר טובות. עזרה מאוד העובדה שאשתי והבן אזרחים אמריקאים, כך שקיבלתי גרין כארד ללא בעיות. כיום הבן לומד בחינוך הציבורי ואשתי מצאה מהר מאוד עבודה בתחום המקצועי שלה, והיא ממש מאושרת. לי היה פחות קל. אני ציוני שרוף לאחר של שנים בקבע ובמערכת הביטחון, ומאוד לא רציתי לעזוב את המדינה, אבל החלטנו שטובת הבן קודמת לרצון האישי שלי. זה לקח זמן ורק אחרי שנה וחצי מצאתי עבודה, בתנאים הרבה פחות טובים מאלו שהיו לי בארץ ועם רמות עניין וסיפוק נמוכות הרבה יותר. אבל בכל פעם שאני מצר על מה שעזבתי בארץ (עבודה, משפחה, חברים), אני מסתכל ורואה עד כמה הבן התקדם מאז שמצאנו לו את התוכנית המתאימה בארה"ב.

 

[למען ילדינו]

אני שיניתי את שעות העבודה

נשארתי באותו מקום עבודה מכיוון שעל מנת להשקיע בילד ולחיות ברמת חיים סבירה, לא היה בא בחשבון לוותר על העבודה שלי. מצד שני במקום לעבוד 08:00 - 16:30 אנו קמה מידי יום ב- 05:00, עובדת בשעות 06:00 - 14:30 ולפעמים קצת יותר. אני מגיעה הביתה בשעה סבירה אז כך שיש לי זמן לכביסות, בישולים (העברתי את הילדים למזון קפוא מידי פעם..), נקיונות, קניות, תשומת לב לילדים הגדולים, ישיבות צוות, לשבת מידי פעם עם הילד (גם משיקול כלכלי אני זו שעושה זאת לפעמים וגם על מנת לבדוק שהוא אכן מתקדם ואיפה צריך לקדם), לרוץ לאסיפות הורים, פגישות עם מורים, ישיבות צוות וכו'. כמובן שב- 21:30 בערך אני במיטה ואין מה לדבר על טלויזיה.. ודרך אגב - מבחינה בריאותית - חזרה לי האסטמה שנעלמה לי עוד בילדות המוקדמת.. כן, זה מתיש אבל אני מתייחסת לזה כאל "אין ברירה".

 

[noale noale]

על הקף משרה וחיזוק נפשי

עוד כשהייתי בהריון עם הפשוש (לפני 3 שנים) חשבתי על לרדת בהקף המשרה כי הרגשתי מותשת מהמרוץ של עבודה , בית, ילדים (אז שניים).... אבל באותו זמן לא הייתי שלמה עם ההחלטה, ורק לפני כשנה - בד בבד עם קבלת האבחון שלו - ירדתי ל 80%. אני עובדת בהיי טק כך שגם זה יוצא די הרבה שעות אבל עדיין נותן את האפשרות לנשום קצת, לבלות את יום בשבוע בגן שלו (אלוטף), להשקיע גם בגדולים - גם שם יש טיפולים, וחוגים... וסתם "זמן" להיות איתם - כי הרי הם במסגרת עד 17:00 ואח"כ מגיע להם קצת אבא או אמא. להפסיק לחלוטין לעבוד ממש לא חשבתי מכמה סיבות - א. כלכלית, ב. אני ממש אוהבת מה שאני עושה ולא בנויה "לשבת בבית" - למקות שכמובן לא מסודר על פיזית לשבת בבית אלא להתרוצץ המון..., גם ככה התבשלתי הרבה עם ההחלטה לרדת בהקף המישרה עד שהשלמתי עם זה. ג. החלטנו, אישי ואני, שנתחיל כך ונראה בהמשך מה יהיה- אם יהיה קושי שלא נעמוד בו נחשוב אז מה צריך לעשות... דבר אחרון וחשוב !! - במאמץ רב אני שומרת על התחביב שלי שלוקח שעות יקרות (של שינה או בילוי עם הבעל) ויוצאת לרקוד פעמיים בשבוע בשעות הערב.. זה מעייף - אני יוצאת עייפה וחוזרת עוד יותר עייפה , ולפעמים צריכה לצאת "בכוח" מהבית, אבל אני חוזרת בלב מתרונן, זה עושה לנשמה ולנפש כל כך טוב... בשנה האחרונה מאז חזרתי לרקוד, למרות שאני ישנה הרבה פחות ומתרוצצת הרבה יותר (גם האבחון הוא "בן שנה"), וכמובן דואגת הרבה יותר... אני יותר חזקה פיזית ממה שהייתי קודם... ואין לי ספק שהחיזוק הנפשי משחק כאן תפקיד... וזה היה בהקשר לנושא הבריאות..

 

[noale noale]

"לא מסודר על"="לא מדובר על"

 

[יהיהטוב1]

והסיפור שלי

ביום שאמרו לי שיכול להיות שיש לילד שלי בעיית תקשורת - התפטרתי מהעבודה. אבדתי הרבה עניין בחיים אבל הרווחתי שלוות נפש וידיעה שאני נותנת לילד שלי את מלוא התנאים להתמודד, לגדול ולהתפתח. היות ובחרנו לשלב, היה ברור שהנושא דורש הרבה זמן (הייתה לי נוכחות מאוד משמעותית בגן) והרבה עבודה בבית כך שמלוא האנרגיות הופנו לאפיק זה. הנקודה המאוד חיובית היא שהילד שלי התקדם פלאים.(וכיום הוא לא מתאים לרוב הפרמטרים של PDD) יש משהו בכך שהורה פנוי פיזית ונפשית לטיפול בילד. אני קוראת לזה "נינוחות הורית", ומנסיוני זה מה שהילדים שלנו הכי צריכים. כמובן שלהחלטה הזו יש מחיר כלכלי מטורף ותמיד כואב לי לדעת שלמרות שנחשבתי בזמנו ל"הבטחה גדולה" בתחום המקצועי שלי. את ההבטחה הזו אני כבר לא אקיים. לאחר שלוש שנים חזרתי לעבוד במשרה חלקית (מ 8:30 עד 15:00) ותאמיני לי שאפילו זה לא קל (לא לי ולא לבן שלי) ואחת לשבוע יש לי ולבעלי שיחה האם לא כדאי לוותר גם על זה... כתבו לך פה מאוד נכון, זה נורא תלוי בך ובמה שאת רוצה בחיים (ולמען הסר ספק, אין בחירה אחת שהיא יותר נכונה מוסרית. כלומר: אמהות טובות מוותרות לטובת הילדים שלהם וכאלה שלא הן אמהות פחות טובות...), אבל אם מהבטן הרגשת שיהיה זה נכון לעזוב את העבודה את כנראה צודקת. כי עם תחושת בטן של אמא אסור להתווכח... מי כמונו יודע.