רום קינמון
New member
אפשר סתם לפרוק? ארוך
לרוב אני לא גולשת פה, אבל אני מעדיפה להתלונן או לפרוק את מה שיש לי על הלב בקרב אנשים אנונימים ולא בקרב משפחה. אני אוהבת את אימא שלי, באמת. היא אישה מוערצת בעיניי, והיוותה מודל לחיקוי מאוד קשה עבורי ועבור אחיותיי. היא ידעה להחזיק את הבית כמו שצריך ושילבה קריירה, בית ילדים וזוגיות בצורה מופתית. כילדה, אני חושבת שהיא לא עשתה ולו טעות אחת בחינוך שלי ושל אחיותיי. כבוגרת לימודי תואר של מדעי החברה, באופן אוטו' עושים בדיקה פסיכולוגית של העבר לראות עם אילו שריטות אנחנו מגיעים ל"עולם המבוגרים" ואני באמת שמחה לומר שההורים שלי בנו לנו בית יציב וחם. אבל דווקא כאדם בוגר, החל מגיל 18-20, אני מוצאת את עצמי מתאכזבת ומתעצבנת שוב ושוב, בעיקר מאימי וחשה רצון להתרחק ממנה ומבני משפחתי עד כמה שניתן. אחות אחת כבר עשתה את זה (עברה למדינה אחרת) והיא אומרת שעם כמה שזה קשה, לפעמים זה ממש שווה לה את זה(היא לא עברה בגלל זה אבל כשאנחנו דיברנו הנושא הזה עלה כיתרון מול חיסרון). אני ילדה גדולה, באמת, עוד מעט בת 28. נישאתי ואני מצפה לילדה מתוקה שתהפוך אותי להיות אימא בעצמי בעוד כחודש. אני נשואה לאדם מקסים ואני מאושרת על פי רוב. לאחורנה, בעלי ואני רכשנו דירה, והיא תתפנה רק בקיץ, עד אז הוחלט בהחלטה משותפת שבעלי ואני נעבור לגור אצל ההורים, בחופשת הלידה אוכל להיעזר באימא שלי, במיוחד כשבעלי עובד שעות ארוכות, ולאחר מכן, אנחנו עוברים לביתנו הקט והצנוע. לאור המעבר, ההיכרות עם ההורים שלי, והתנסות קודמת של אחותי, החלטנו, בעלי ואני להשתתף בהוצאות חלקיות של הבית כדי לא להפוך לנטל כלכלי. חשמל אנחנו משלמים באופן יחסי בהתאם לחשבון החשמל שמתקבל, והחלטנו שאנחנו משלמים 100 ש"ח לשבוע על אוכל. כביסה אנחנו עושים בעצמנו, ומקפידים לשים את הבגדים בסל כביסה משלנו. כשאמרתי לאימי שאנחנו משלמים פר שבוע 100 ש"ח על אוכל, התגובה שלה הייתה, אבל זה לא כולל את האוכל שלך (אני אלרגית לגלוטן וזה מצריך קניה מיוחדת של מוצרי מזון), באמת שאנחנו לא רוצים ליפול לעול כלכלי, אבל זה כ"כ עצבן, אני יודעת כמה אנחנו מוציאים על אוכל בשבוע, אחרי הכול אנחנו גרים כשנתיים + מחוץ להורים ומכלכלים את עצמנו, ואני יודעת שזה לא עולה לנו 100 ש"ח ובכל זאת, העקרון, התגובה שלה, ועצם העובדה שהיא קיבלה את זה. כולנו יצאנו מהבית, נשארה אחות אחת בגיל העשרה, אימא שלי מתנהגת כאילו אין להם כסף. אני לא מתכוונת לעשות לה את החשבונות שלה, אבל אני מרגישה שזה לא הבית שלי ואני פה על תנאי. אחותי שעברה לגור עם חברה שלה עברה אחר כבוד לחדר הישן שלה, ולנו, לי לבעלי ולילדה, הקצו שלושה מדפים, ושתי מגירות. חמישה מדפים בארון שממוקם בלדר שלנו מאוכלס בבגדים של אחותי, הארון בחדר שלה מאוכלס בבגדים שלה ובעוד דברים של שאר בני הבית . למה זה מעצבן אותי? כי כשאני ואחותי השניה עזבנו את הבית לגור עם בני הזוג שלנו, היא הכריחה אותו לקחת את כול הבגדים, ועם שתי האחיות האחרות שלי היא הרבה יותר רכה וקלה איתם, גם אם זה בא על חשבוני (כמו לדוגמא להצטמצם יתר על המידה כשיכולנו להינות מקצת יותר מרווח), אני שונאת שהיא מעשנת לידי. בעלי גורס כי זה הבית שלה, והוא צודק אבל יחד עם זאת, אני בהיריון, ואני לא חייבת לסבול את העשן הזה, אני רוצה שזה יבוא ממנה, כמו שאני רוצה שיהיה ברור שלזוג לא מפנים שלושה מדפים (במיוחד כשאפשר יותר, אם אחותי תיקח את הבגדים שלה לבית שלה), כמו שאם אנחנו משלמים על האוכל שלנו וזה גם ככה מוגזם שזה יכלול את האוכל שלי (ואני לא קונה הרבה מסוג האוכל שלי כי הוא די מגעיל). אני לא חושבת שהיא חייבת לי, אבל אני לא רוצה להרגיש כמו שאני מרגישה. אני מוצאת את עצמי מצטערת שוב ושוב על זה שעשיתי את ההחלטה הזו... אני לא אצא עכשיו לשכירות כי זה פונקציה של חצי שנה מינוס פלוס, ובאמת אחרי שהתינוקת תיוולד אני אשמח לעזרה. בעלי עכשיו הצטרף למפוטרי ההי טק, אני לא רוצה לפול עליה לעול כלכלי (שנינו אוכלים ארוחות צהרים בעבודה, שנינו לא אוכלים כלום בבוקר ובערב לרוב זה משהו קל) אבל הייתי מצפה ממנה כאימא שלי, במיוחד כשאין עוד אנשים בבית מלבד ההורים ואחותי, להקל עלינו ולא לקבל את ההצעה שלנו. באמת שהצעתי מכול הלב, ולא מתוך צביעות אבל המצב מלחיץ אותי כנראה (למרות שאם לא היינו חיים אצלם עדיין היינו צריכים לשלם את הדברים האלו)...ואני יודעת שאצל ההורים של בעלי המצב הזה לא היה בא לידי ביטוי גם בסוגיות האחרות אני מרגישה מותשת. אני לדוגמא לא רוצה שיבואו לבקר אותי בבית החולים לאחר הלידה. אני רוצה ביות מלא, ואני לא מבינה את הנהירה הזו לבית החולים כאילו שהולכים למסיבות חתונה. מדובר על 48 שעות שאני רוצה לצבור כוח, להתרגל למצב החדש, במיוחד כשאני לא יודעת איך תהיה הלידה וזה מלחיץ אותי. היא נורא התעצבנה שזה לא מקובל ואני מעמידה אותה במצב לא נעים. אמרתי לה שתפיל את זה עליי, שתגיד ש**אני** לא רוצה, ושיבואו לבקר בבית שלה. כול המשפחה המורחבת שלי גרה באותה עיר שלי. אמרתי לה שאם היא תכפה עליי את זה אני פשוט לא אומר לה שאני הולכת לחדר לידה, ולא אתן לה להיות על ידי בלידה(אני די עושה זו בשבילה)התגובה שלה הייתה, שאני גרה אצלה ואני לא יכולה להסתיר את זה...למה בכלל אני צריכה להגיע למצב כזה? למה היא לא יכולה לכבד את הבקשה שלי? אוףףףףףףףףף גם ככה יצא ארוך ממה שחשבתי, תודה על ההקשבה/קריאה.
לרוב אני לא גולשת פה, אבל אני מעדיפה להתלונן או לפרוק את מה שיש לי על הלב בקרב אנשים אנונימים ולא בקרב משפחה. אני אוהבת את אימא שלי, באמת. היא אישה מוערצת בעיניי, והיוותה מודל לחיקוי מאוד קשה עבורי ועבור אחיותיי. היא ידעה להחזיק את הבית כמו שצריך ושילבה קריירה, בית ילדים וזוגיות בצורה מופתית. כילדה, אני חושבת שהיא לא עשתה ולו טעות אחת בחינוך שלי ושל אחיותיי. כבוגרת לימודי תואר של מדעי החברה, באופן אוטו' עושים בדיקה פסיכולוגית של העבר לראות עם אילו שריטות אנחנו מגיעים ל"עולם המבוגרים" ואני באמת שמחה לומר שההורים שלי בנו לנו בית יציב וחם. אבל דווקא כאדם בוגר, החל מגיל 18-20, אני מוצאת את עצמי מתאכזבת ומתעצבנת שוב ושוב, בעיקר מאימי וחשה רצון להתרחק ממנה ומבני משפחתי עד כמה שניתן. אחות אחת כבר עשתה את זה (עברה למדינה אחרת) והיא אומרת שעם כמה שזה קשה, לפעמים זה ממש שווה לה את זה(היא לא עברה בגלל זה אבל כשאנחנו דיברנו הנושא הזה עלה כיתרון מול חיסרון). אני ילדה גדולה, באמת, עוד מעט בת 28. נישאתי ואני מצפה לילדה מתוקה שתהפוך אותי להיות אימא בעצמי בעוד כחודש. אני נשואה לאדם מקסים ואני מאושרת על פי רוב. לאחורנה, בעלי ואני רכשנו דירה, והיא תתפנה רק בקיץ, עד אז הוחלט בהחלטה משותפת שבעלי ואני נעבור לגור אצל ההורים, בחופשת הלידה אוכל להיעזר באימא שלי, במיוחד כשבעלי עובד שעות ארוכות, ולאחר מכן, אנחנו עוברים לביתנו הקט והצנוע. לאור המעבר, ההיכרות עם ההורים שלי, והתנסות קודמת של אחותי, החלטנו, בעלי ואני להשתתף בהוצאות חלקיות של הבית כדי לא להפוך לנטל כלכלי. חשמל אנחנו משלמים באופן יחסי בהתאם לחשבון החשמל שמתקבל, והחלטנו שאנחנו משלמים 100 ש"ח לשבוע על אוכל. כביסה אנחנו עושים בעצמנו, ומקפידים לשים את הבגדים בסל כביסה משלנו. כשאמרתי לאימי שאנחנו משלמים פר שבוע 100 ש"ח על אוכל, התגובה שלה הייתה, אבל זה לא כולל את האוכל שלך (אני אלרגית לגלוטן וזה מצריך קניה מיוחדת של מוצרי מזון), באמת שאנחנו לא רוצים ליפול לעול כלכלי, אבל זה כ"כ עצבן, אני יודעת כמה אנחנו מוציאים על אוכל בשבוע, אחרי הכול אנחנו גרים כשנתיים + מחוץ להורים ומכלכלים את עצמנו, ואני יודעת שזה לא עולה לנו 100 ש"ח ובכל זאת, העקרון, התגובה שלה, ועצם העובדה שהיא קיבלה את זה. כולנו יצאנו מהבית, נשארה אחות אחת בגיל העשרה, אימא שלי מתנהגת כאילו אין להם כסף. אני לא מתכוונת לעשות לה את החשבונות שלה, אבל אני מרגישה שזה לא הבית שלי ואני פה על תנאי. אחותי שעברה לגור עם חברה שלה עברה אחר כבוד לחדר הישן שלה, ולנו, לי לבעלי ולילדה, הקצו שלושה מדפים, ושתי מגירות. חמישה מדפים בארון שממוקם בלדר שלנו מאוכלס בבגדים של אחותי, הארון בחדר שלה מאוכלס בבגדים שלה ובעוד דברים של שאר בני הבית . למה זה מעצבן אותי? כי כשאני ואחותי השניה עזבנו את הבית לגור עם בני הזוג שלנו, היא הכריחה אותו לקחת את כול הבגדים, ועם שתי האחיות האחרות שלי היא הרבה יותר רכה וקלה איתם, גם אם זה בא על חשבוני (כמו לדוגמא להצטמצם יתר על המידה כשיכולנו להינות מקצת יותר מרווח), אני שונאת שהיא מעשנת לידי. בעלי גורס כי זה הבית שלה, והוא צודק אבל יחד עם זאת, אני בהיריון, ואני לא חייבת לסבול את העשן הזה, אני רוצה שזה יבוא ממנה, כמו שאני רוצה שיהיה ברור שלזוג לא מפנים שלושה מדפים (במיוחד כשאפשר יותר, אם אחותי תיקח את הבגדים שלה לבית שלה), כמו שאם אנחנו משלמים על האוכל שלנו וזה גם ככה מוגזם שזה יכלול את האוכל שלי (ואני לא קונה הרבה מסוג האוכל שלי כי הוא די מגעיל). אני לא חושבת שהיא חייבת לי, אבל אני לא רוצה להרגיש כמו שאני מרגישה. אני מוצאת את עצמי מצטערת שוב ושוב על זה שעשיתי את ההחלטה הזו... אני לא אצא עכשיו לשכירות כי זה פונקציה של חצי שנה מינוס פלוס, ובאמת אחרי שהתינוקת תיוולד אני אשמח לעזרה. בעלי עכשיו הצטרף למפוטרי ההי טק, אני לא רוצה לפול עליה לעול כלכלי (שנינו אוכלים ארוחות צהרים בעבודה, שנינו לא אוכלים כלום בבוקר ובערב לרוב זה משהו קל) אבל הייתי מצפה ממנה כאימא שלי, במיוחד כשאין עוד אנשים בבית מלבד ההורים ואחותי, להקל עלינו ולא לקבל את ההצעה שלנו. באמת שהצעתי מכול הלב, ולא מתוך צביעות אבל המצב מלחיץ אותי כנראה (למרות שאם לא היינו חיים אצלם עדיין היינו צריכים לשלם את הדברים האלו)...ואני יודעת שאצל ההורים של בעלי המצב הזה לא היה בא לידי ביטוי גם בסוגיות האחרות אני מרגישה מותשת. אני לדוגמא לא רוצה שיבואו לבקר אותי בבית החולים לאחר הלידה. אני רוצה ביות מלא, ואני לא מבינה את הנהירה הזו לבית החולים כאילו שהולכים למסיבות חתונה. מדובר על 48 שעות שאני רוצה לצבור כוח, להתרגל למצב החדש, במיוחד כשאני לא יודעת איך תהיה הלידה וזה מלחיץ אותי. היא נורא התעצבנה שזה לא מקובל ואני מעמידה אותה במצב לא נעים. אמרתי לה שתפיל את זה עליי, שתגיד ש**אני** לא רוצה, ושיבואו לבקר בבית שלה. כול המשפחה המורחבת שלי גרה באותה עיר שלי. אמרתי לה שאם היא תכפה עליי את זה אני פשוט לא אומר לה שאני הולכת לחדר לידה, ולא אתן לה להיות על ידי בלידה(אני די עושה זו בשבילה)התגובה שלה הייתה, שאני גרה אצלה ואני לא יכולה להסתיר את זה...למה בכלל אני צריכה להגיע למצב כזה? למה היא לא יכולה לכבד את הבקשה שלי? אוףףףףףףףףף גם ככה יצא ארוך ממה שחשבתי, תודה על ההקשבה/קריאה.
