Maldini Girl
New member
אפשר משהו לא קשור?
סתם פריקה של רגשות שהצטברו לי בלי שום קשר לאהבה. כי ברוך השם באהבה הכל טוב.
המקום שלי במטבח.
ההבנה הזאת נפלה עליי לפני שנתיים או שלוש. האסימון נפל כל כך חזק שממש שמעתי אותו מתגלגל ברעם ונופל בתוך הראש שלי.
ומאז, להגיד לי שהמקום שלי לא במטבח, זה כמו לכרות לי יד אחת ואולי גם עין. כן, עד כדי כך זה יחסר לי.
אני אתן לכם דוגמה.
היום חיפשתי השראה, ביקשתי רעיון לעוף מבחורה אחת. היא נתנה לי מתכון עם בצל וכרובית. ואתם יודעים, כשהיא אמרה לי את זה פשוט ידעתי. פשוט ראיתי, מכירים? כמו כשכלה רואה בעייני רוחה את השמלה שלה, או שגבר רואה בעיני רוחו את האחת, ככה אני ידעתי שהעוף הזה פשוט לא יהיה שלם בלי פטריות ושמיר.
כשבישלתי רעדתי, לא הלכתי לפי המתכון. אולי הרסתי פה משהו טוב. רעדתי. אבל רעדתי מהתרגשות כי הרגשתי איך התמונה הזאת מתגבשת לי בראש בצורה כל כך ברורה. יכולתי לטעום את הטעם של המנה עוד לפני שהיא הייתה מוכנה. וכבר בעיני רוחי, הטעם שלה היה מצוין.
אם ככה, המקום שלי במטבח.
אני אוהבת את האש, החום, הלהבות. אני אוהבת את התנועות הסיבוביות הקסומות, את ה"טססס" שהבשר עושה על הגריל. את הפריכות של החסה. את הריחות שדובקים בי בסוף היום, כשאני נופלת על המיטה כל כך עייפה שאין לי כוח אפילו להתקלח.
אבל לפעמים אני חושבת שהלב שלי לא שם.
הלב שלי שייך לאנשים. ובמטבח אין אנשים. במטבח זה אני והאוכל ונראה אתכם נכנסים פנימה. והלב שלי? כשאני במטבח הוא מלא על גדותיו אבל ברגע שאני יוצאת החוצה הוא מתרוקן ופתאום אני מרגישה כל כך לבד.
הלב שלי שייך לילדים, לבני נוער, לחיילים, למודרכים. אני כמעט אסתכן ואגיד שהלב שלי שייך לבמה. אני נהנית מתשומת הלב, נהנית מההתפעלות, נהנית מהמחמאות, מהמבט המרותק שלהם, מההתרפקות שלהם, מהידיעה שאני במרכז ואני אומרת והם מקשיבים.
כבר חצי שנה שאני מנסה להכריע בשאלה אם יכול להיות שהמקום שלי הוא לא איפה שהלב שלי נמצא. או אולי שהלב שלי נמצא במקום שהוא לא שלי.
סתם פריקה של רגשות שהצטברו לי בלי שום קשר לאהבה. כי ברוך השם באהבה הכל טוב.
המקום שלי במטבח.
ההבנה הזאת נפלה עליי לפני שנתיים או שלוש. האסימון נפל כל כך חזק שממש שמעתי אותו מתגלגל ברעם ונופל בתוך הראש שלי.
ומאז, להגיד לי שהמקום שלי לא במטבח, זה כמו לכרות לי יד אחת ואולי גם עין. כן, עד כדי כך זה יחסר לי.
אני אתן לכם דוגמה.
היום חיפשתי השראה, ביקשתי רעיון לעוף מבחורה אחת. היא נתנה לי מתכון עם בצל וכרובית. ואתם יודעים, כשהיא אמרה לי את זה פשוט ידעתי. פשוט ראיתי, מכירים? כמו כשכלה רואה בעייני רוחה את השמלה שלה, או שגבר רואה בעיני רוחו את האחת, ככה אני ידעתי שהעוף הזה פשוט לא יהיה שלם בלי פטריות ושמיר.
כשבישלתי רעדתי, לא הלכתי לפי המתכון. אולי הרסתי פה משהו טוב. רעדתי. אבל רעדתי מהתרגשות כי הרגשתי איך התמונה הזאת מתגבשת לי בראש בצורה כל כך ברורה. יכולתי לטעום את הטעם של המנה עוד לפני שהיא הייתה מוכנה. וכבר בעיני רוחי, הטעם שלה היה מצוין.
אם ככה, המקום שלי במטבח.
אני אוהבת את האש, החום, הלהבות. אני אוהבת את התנועות הסיבוביות הקסומות, את ה"טססס" שהבשר עושה על הגריל. את הפריכות של החסה. את הריחות שדובקים בי בסוף היום, כשאני נופלת על המיטה כל כך עייפה שאין לי כוח אפילו להתקלח.
אבל לפעמים אני חושבת שהלב שלי לא שם.
הלב שלי שייך לאנשים. ובמטבח אין אנשים. במטבח זה אני והאוכל ונראה אתכם נכנסים פנימה. והלב שלי? כשאני במטבח הוא מלא על גדותיו אבל ברגע שאני יוצאת החוצה הוא מתרוקן ופתאום אני מרגישה כל כך לבד.
הלב שלי שייך לילדים, לבני נוער, לחיילים, למודרכים. אני כמעט אסתכן ואגיד שהלב שלי שייך לבמה. אני נהנית מתשומת הלב, נהנית מההתפעלות, נהנית מהמחמאות, מהמבט המרותק שלהם, מההתרפקות שלהם, מהידיעה שאני במרכז ואני אומרת והם מקשיבים.
כבר חצי שנה שאני מנסה להכריע בשאלה אם יכול להיות שהמקום שלי הוא לא איפה שהלב שלי נמצא. או אולי שהלב שלי נמצא במקום שהוא לא שלי.
