במשך שבע שנים עבדתי בעמותה ולאחר שסיימתי את לימודיי ומצאתי עבודה במקצוע, המשכתי להתנדב שם במשך כעשר שנים. עזרתי להם בעיקר בעבודות מיחשוביות "מרחוק". לרוב עבדתי ישירות מול המנכ"ל, אך לעיתים גם עובדים אחרים היו נעזרים בי. כמה פעמים בשנה הייתי מגיעה גם פיזית לעמותה כדי לעזור או סתם לבקר, כי לאורך השנים (בכ"ז 17 שנים זו תקופה) התפתחו ביני ובין העובדים בעמותה יחסים מאוד חמים, אפילו אפשר לומר אוהבים.
לפני מספר חודשים התחלף המנכ"ל. עם זאת, המנכ"ל היוצא המשיך לעזור להם בחודשים הראשונים וכך יצא שאני עדיין עבדתי מולו. חיכיתי שהמנכ"ל החדש יצור איתי קשר כשייכנס לעניינים כדי שנוכל להכיר ולהמשיך בשיתוף הפעולה. אני מבחינתי לא התכוונתי לנטוש את העמותה.
אלא שבמקום שיחת היכרות קיבלתי מייל פרידה.
מייל בן 5 משפטים.
אחרי 17 שנים, מתוכן 10 שנות התנדבות, הודיעו לי שהם לא זקוקים יותר לעזרה שלי במייל בן 5 משפטים.
וזה אפילו לא היה המנכ"ל עצמו שכתב את המייל. הוא אמר למנהלת החשבונות (גם היא חדשה) לשלוח לי מייל שבו היה כתוב שהם מבקשים להחזיר למשרדי העמותה את כל מה שיש לי ששייך לעמותה ולבוא להדריך אותה כיצד לעשות את כל מה שאני עשיתי במשך השנים. באותו השבוע לקחתי את כל מה שהיה לי ששייך לעמותה, הכנתי מדריך קצר, העברתי על דיסק-און-קי את כל המסמכים הממוחשבים שהצטברו אצלי במשך השנים והבאתי את כל זה למשרדים.
יותר מכל היה מעליב שהיא כתבה לי "היו לך יחסים מצויינים עם X [המנכ"ל היוצא] אבל עכשיו הוא כבר לא כאן" ורציתי לכתוב לה: גברת! זה לא שהיו לי יחסים מצויינים ובגלל זה הוא נעזר בי ואני עזרתי לו. התפתחו בינינו יחסים מצויינים כי אני עבדתי קשה ואח"כ התנדבתי לא פחות קשה והוא סמך עליי בעיניים עצומות.
כשסיפרתי מה קרה לאחת העובדות "הישנות" שהיו איתי מתחילת דרכי בעמותה (סיפרתי לה לא מתוך רצון לרכל אלא כי אלה היחסים שיש בינינו - היא כמו חברה), היא הייתה בהלם ואמרה לי שהוא לא מבין בכלל מה הוא עשה מולי ושהוא עוד ילמד בדרך הקשה. יש בינינו הסכמה שגם עכשיו, אם היא צריכה משהו, היא תמיד יכולה לפנות אליי, רק לא לספר למר מנכ"ל.
לפני מספר ימים קיבלתי ווטסאפ מהמנכ"ל החדש: "תחזרי אליי כשתוכלי". כעבור מספר שעות הוא התקשר ויום למחרת הוא התקשר שוב והיום שוב, ובסה"כ יש לי 4 שיחות שלא נענו ממנו. ואני תוהה... האם אדם יכול להיות עד כדי אטום שהוא לא מבין מה הוא עשה? או שהוא עד כדי חצוף?
אני כ"כ פגועה ומתוסכלת, וכן- גם כועסת. כאילו לקחו לי חלק מהחיים, חלק מהלב שלי. המקום הפך לי לבית, עשה לי כ"כ טוב על הלב לדעת שאני עוזרת לאנשים שבאמת צריכים את זה (גם העובדים, אבל בעיקר אלו שהעמותה עוזרת להם), לא ציפיתי לתודות או למתנות, לא ביקשתי שיהללו אותי, רק רציתי לתרום את התרומה הקטנה שלי ולעזור במה שיכולתי, ומה בסוף? בסוף קיבלתי בעיטה בתחת. "תתחפפי ואל תתערבי לנו יותר בעניינים, תחזירי לנו כל מה ששלנו, ושלום על ישראל". במייל.
לפני מספר חודשים התחלף המנכ"ל. עם זאת, המנכ"ל היוצא המשיך לעזור להם בחודשים הראשונים וכך יצא שאני עדיין עבדתי מולו. חיכיתי שהמנכ"ל החדש יצור איתי קשר כשייכנס לעניינים כדי שנוכל להכיר ולהמשיך בשיתוף הפעולה. אני מבחינתי לא התכוונתי לנטוש את העמותה.
אלא שבמקום שיחת היכרות קיבלתי מייל פרידה.
מייל בן 5 משפטים.
אחרי 17 שנים, מתוכן 10 שנות התנדבות, הודיעו לי שהם לא זקוקים יותר לעזרה שלי במייל בן 5 משפטים.
וזה אפילו לא היה המנכ"ל עצמו שכתב את המייל. הוא אמר למנהלת החשבונות (גם היא חדשה) לשלוח לי מייל שבו היה כתוב שהם מבקשים להחזיר למשרדי העמותה את כל מה שיש לי ששייך לעמותה ולבוא להדריך אותה כיצד לעשות את כל מה שאני עשיתי במשך השנים. באותו השבוע לקחתי את כל מה שהיה לי ששייך לעמותה, הכנתי מדריך קצר, העברתי על דיסק-און-קי את כל המסמכים הממוחשבים שהצטברו אצלי במשך השנים והבאתי את כל זה למשרדים.
יותר מכל היה מעליב שהיא כתבה לי "היו לך יחסים מצויינים עם X [המנכ"ל היוצא] אבל עכשיו הוא כבר לא כאן" ורציתי לכתוב לה: גברת! זה לא שהיו לי יחסים מצויינים ובגלל זה הוא נעזר בי ואני עזרתי לו. התפתחו בינינו יחסים מצויינים כי אני עבדתי קשה ואח"כ התנדבתי לא פחות קשה והוא סמך עליי בעיניים עצומות.
כשסיפרתי מה קרה לאחת העובדות "הישנות" שהיו איתי מתחילת דרכי בעמותה (סיפרתי לה לא מתוך רצון לרכל אלא כי אלה היחסים שיש בינינו - היא כמו חברה), היא הייתה בהלם ואמרה לי שהוא לא מבין בכלל מה הוא עשה מולי ושהוא עוד ילמד בדרך הקשה. יש בינינו הסכמה שגם עכשיו, אם היא צריכה משהו, היא תמיד יכולה לפנות אליי, רק לא לספר למר מנכ"ל.
לפני מספר ימים קיבלתי ווטסאפ מהמנכ"ל החדש: "תחזרי אליי כשתוכלי". כעבור מספר שעות הוא התקשר ויום למחרת הוא התקשר שוב והיום שוב, ובסה"כ יש לי 4 שיחות שלא נענו ממנו. ואני תוהה... האם אדם יכול להיות עד כדי אטום שהוא לא מבין מה הוא עשה? או שהוא עד כדי חצוף?
אני כ"כ פגועה ומתוסכלת, וכן- גם כועסת. כאילו לקחו לי חלק מהחיים, חלק מהלב שלי. המקום הפך לי לבית, עשה לי כ"כ טוב על הלב לדעת שאני עוזרת לאנשים שבאמת צריכים את זה (גם העובדים, אבל בעיקר אלו שהעמותה עוזרת להם), לא ציפיתי לתודות או למתנות, לא ביקשתי שיהללו אותי, רק רציתי לתרום את התרומה הקטנה שלי ולעזור במה שיכולתי, ומה בסוף? בסוף קיבלתי בעיטה בתחת. "תתחפפי ואל תתערבי לנו יותר בעניינים, תחזירי לנו כל מה ששלנו, ושלום על ישראל". במייל.
