הרבה פעמים אני מוצאת פורקן בפורומים
אני מרשה לעצמי להתחבא מאחורי הניק ולשחרר את היצרים, את העצבים, את הרוח השובבה, את מה שביום יום ובחיים המציאותיים לא מגיע לידי ביטוי. לפעמים אני מקצינה את הדברים ולא מביאה אותם כמו שהם. זה מה שיפה בעולם הוירטואלי. אני הייתי בוחרת להתעלם מזה, לתת לו את המקום שהוא שלו, את הפינה שבה לך אין מקום (מי אמר שאנחנו חייבים להיות אחד בתחת של השני בכל דבר ובכל זמן נתון), את המקום שהוא יכול להתפרע בו (מה שהוא לא יכול לעשות במציאות), את המקום שהוא יכול להיות מה שהוא באמת רוצה (ובמציאות זה לא תמיד אפשרי). והרבה פעמים, כמו שהוא אמר, זו רוח הפורום. החבר שלי לא מבין מה יש לי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה, מה יש לי להתעצבן מכאלה שלא פגשתי, איך אני יכולה לקרוא למקום הזה "בית ומשפחה" (ואני קוראת), הוא לא מבין מה עומד מאחורי הדבקות שלי בפורום. לגיטימי שהוא לא יבין, לא כולם מתחברים לזה. אבל זה לא אומר שאני מפסיקה את הכתיבה בפורום, זה לא אומר שאני אוותר על מה שעושה לי טוב רק בגלל שהוא לא יכול להבין. יש דברים שהם שלי ולו אין חלק בהם ויש דברים שהם שלו ולי אין חלק בהם וטוב לי עם זה. לא רוצה להיות תאומים סיאמיים שבסופו של דבר ייאלצו להיפרד על ידי כריתה. רוצה להרגיש נוח עם הרצונות שלי גם אם הוא לא חלק מהם. רוצה שיהיה לי עולם משלי כאינדיבידואל שבו אני יכולה להתפרע ולעשות כל מה שרק בא לי.