תלוי איך מסתכלים על זה,
בכל מקרה, את חייבת להבין משהו, שאינו קושר בדיון ספציפי זה דווקא אלא נוגע לכל המישור החוקתי: הבסיס הטבעי הוא שלכל אדם מותר לעשות כל שיחפוץ, ובלבד שלא יפגע בזולתו. כל חריגה מכלל האמור בשורה הקודמת מצריכה הנמקה חזקה שיש לה תוקף משפטי. אין תפקידו של המחוקק לפתור את כל הבעיות האישיות של החברה (ולכן אין בית המשפט מוסמך להתערב בשאלה האם יחסים הומוסקסואלים טובים או רעים, האם חוצפה להורים היא רעה או טובה, וכמה פעמים בני הזוג גומרים בלילה). לכל אדם יש הזכות להינשא. זו זכות יסוד, זו זכות חוקתית, המוכרת גם במדינת ישראל החל מ-1992 כזכות חוקתית הגוברת על כל הוראת חוק אחרת במקרה של התנגשות. אכן, בגלל שעד גיל מסוים יש לנו חשש אובייקטיבי (להבדיל מחשש סובייקטיבי) שכלל הנערים והנערות אינן ברי דעה מספיקה - מונע החוק את האפשרות לחיתונן, מתוך מסקנה שזוהי השמירה על זכותן ולא מניעתן. יחד עם זאת, מרגע שהכלל הנ"ל (בדבר היות נערים מתחת לגיל 17 בלתי כשירים להערכת המחוקק לחיי נישואין) אינו תקף עוד, כמעט ואין אפשרות חוקתית למנוע באופן קטגורי מאנשים את זכות הנישואין. באותה מידה לגבי הצעתך להציב שמירה ופיקוח על מערך הנישואין - לבחון האם זה מגיע מכפייה או מהסכמה, זו הצעה דמוגגית שאין לה ולשכר הישר כלום: 1. איך הדבר ניתן לאכיפה מבחינה מעשית? איך הפקחים יראו ללבב שמדובר בחיתון בהסכמה ולא בכפייה? 2. כמה כסף המדינה יכולה להקצות למען מטרה זו? 3. אין שום סמכות חוקתית לפגוע בחופש הפרטיות (כמדומני זוהי גם זכות יסוד), ובחופש של כל אדם להינשא. כל הדברים אינם אמורים כאשר יש הוכחה חותכת, הקבילה בבית המשפט, לכך שההורים כפו על הילדה את הנישואים בניגוד לרצונה. מצב כזה, למיטב הבנתי, אסור על פי החוק. כמובן תלונה פלילית ותביעה אזרחית שתוגש על ידי הבת, ככל הנראה תיענה. אני מאמין שברוב המקרים, רוב מוחלט, אין מדובר בכפייה ממש. נערה שתסרב ותעמוד על דעתה, לא יכפו עליה להינשא עם מי שאינה חפצה בו. העניין הוא, שהנערות מלכתחילה חונכו להסכים לכך. אבל שוב, זה כבר נושא רחב של שאלה האם ניתן לכפות על הורים בעלי תרבות אחרת, את התרבות האחרת ועד כמה.
