אפשר לבקש כתף ועיצה?

אפשר לבקש כתף ועיצה?

רוצה לפרוק רגשות שיש לי על אימא שלי.......

היא עזרה לי המון המון המון עם הבן הבכור ובהמהלך ההריון עם התאומים. אבל משהו השתנה בזמן האחרון. היא ממש לא מראה נכנות לעזור, כל הזמן מטיחה בי ביקורת. כל פעם שאחד מהתאומים חולה (וזה קורה המון, אתן יודעות שנה ראשונה בגן), אני מבקשת ממנה שתבוא להשגיח עליו, אפילו במקביל אלי בבית, כדי שאוכל לעבוד כי כבר כמעט נגמרו לי שעות המחלה. היא באה אולי פעמיים במהלך השנה. את הבן הגדול היא לוקח אליה לסופ"ש פעם בחודשיים שלושה. תמיד יש לה תוכניות שהיא לא יכולה לבטל (פנסיונרית ללא התחייבויות), תמיד היא אומרת איזה סלוגן ש"אם הייתי יודעת לפני שלושה ימים לא הייתי עושה תוכניות", כאילו נראה לך שידעתי שהוא יהיה חולה לפני 3 ימים??? והתוכניות הן שיעור התעמלות שהיא יכולה להשלים במועד אחר... בקיצור די ברור שהיא לא רוצה לעזור, בעבר היא היתה משנה תוכניות כאלו ובאה אם הייתי זקוקה. זה מאוד חורה לי בפרט שאני משווה אליה את חמותי שבאה ממרחק יותר גדול פעם בשבוע, זמינה כמעט מתי שאני מבקשת, חמותי אפילו לא אומרת לי שהיא שנתה תוכניות כדי לבוא לעזור. אני מגלה את זה בדיאבד וכבדרך אגב. אני יודעת שהיא לא חייבת לעזור ולא היא זו שהביאה תאומים לעולם, אבל כל ילדותי שמעתי כמה קשה לה וכמה סבתא שלי (מצד אבא, העצם חמותה של אימי) גרה קרוב אבל לא עוזרת, וכמה היא הייתה שמחה לגור ליד אימא שלה שמוכנה לעזור, בקיצור פולניה אמיתית אימא שלי. השיא הגיע היום העצמאות כשהמשפחה המורחבת באה להתארח ואימא שלי התחילה עם הטפות המוסר שלה על ה- 6 ק"ג העודפים שעדיין יש לי ולמה אני לא מטפלת בעצמי ולא עושה ספורט... עמד לי על קצה הלשון לצעוק עליה שאני עובדת 45 שעות שבועיות, נמצאת שעה וחצי על הכביש כל יום, קמה כל יום ב- 5:15 בשביל להספיק לעבוד ולחזור בזמן הביתה להוציא את הילדים מהגנים ואין לי עזרה מהמשפחה, אז מתי בדיוק היא רוצה שיהיה לי אנרגיה לספורט???? גרוע מזה, פעם אחת הורי לקחו את הבכור אליהם לסופ"ש (מהפעמים הספורות שהם עושים משהו, אחרי תחנונים שלי כי היינו גמורים אחרי שבוע שבו התאומים היו חולים במקביל ואנחנו לא ישנו בכלל) ואבא שלי התעצבן שהוא צריך לנסוע אלינו ולקחת אותו (במקום שנסיע אותו אליהם) ושרק הנסיעה אלינו עלתה לו 50 ש"ח!!!!

תגידו לי - זה הורים???? מה אני אמורה לעשות עם זה??? לא בא לי לראות אותם, לא בא אפילו לדבר איתם........לא מבינה מאיפה זה מגיע בכלל...

סליחה על האורך ותודה למי שהשקיעה וקראה עד פה. רק הכתיבה עזרה לי לפרוק קצת את המשקעים.....
 

פוזיטיב

New member
מנסיוני המר...

ככה בדיוק היו הורי, רק שאצלהם זה היה לכל אורך החיים.
תמיכה ועזרה-פאסה, עצמאות-קדימה
לצערי אימי נפשטרה לפני חצי שנה אחרי שלא דיברנו כחודש בגלל שכל היחס כבר הגיע לי עד למעלה
לא שאני מצטערת כי אלו החיים אבל כבר במהלך החודש הזה הבנתי שדי לי לחנך אותם ואם הם לא עושים למעננו גם אני לא מרגישה מחוייבות לעשות למענם
רוצים לראות את הילדים? תגיעו בעצמכם
רוצים לראות אותנו? ברוכים הבאים
פשוט הרפתי
כי הרי אי אפשר איתם אבל גם אי אפשר בלעדייהם
בהצלחה
 
ממש מבינה אותך

העצה היחידה שלי בשבילך מתחלקת ל-2:
1. תפסיקי לצפות ממנה לעזרה - היא כבר כנראה מבוגרת והכוחות שלה אוזלים. וגם הסבלנות.
2. תתחילי להיעזר בזרים - ככה אין לא נעים ואין בטיח.

אני גרה ליד ההורים שלי, ליד אחותי, ליד סבתא שלי ולי דודה שלי. ברור שבהתחלה היו עוזרים המון - בלי שביקשתי, אבל לאט לאט התחילו להיות פחות פנויים ואני צברתי יותר ביטחון. מה שכן - מאימא שלי לא הפסקתי לצפות לעזור, למרות שהיא עוד עובדת ויש לה חיים ועוד נכדים לתמוך כשהיא יכולה.
פשוט התחלנו להכיר כאן סטודנטיות צעירות, חברות של האחים שלי, ככה שכשצריך - אנחנו פונים קודם כל למשפחה בידיעה שלא בטוח בכלל שיוכלו לבוא. אם זה באמת מה שקורה - מתקשרים לבייביסיטר או לעזרה חיצונית.

לגבי ההתבטאויות העוקצניות - ממש תתעלמי. אגב אנקדוטה קטנה - כשהאסימון הזה נפל, שצריך להפסיק לצפות גם מאימא, אז קרו 2 דברים:
1. הפסקתי להתאכזב וככה היו לי רק הפתעות טובוץ - פשוט למדתי למשוע בקול שלה כשביקשתי עזרה והיא לא יכלה - היא היתה מגמגמת וזה היה סימן בשבילי, עד היום לדעת שהיא לא יכולה ולא נעים לה להגיד את זה, ובסוף היא תתחייב ותדפוק אותי ברגע האחרון כי היא רוצה להיות בכל המקומות באותו זמן. אז פשוט קטעתי אותה, אמרתי - את לא זמינה, הבנתי, זה ממש בסדר, תודה בכל מקרה.

2. בגלל שהפסקנו להתקשר לבקש עזרה בתדירות שהיינו רגילים, פתאום המצב התהפך - היא מזמינה אותנו אליהם, שואלת "תגידי, את לא רוצה אולי לבוא איתם קצת?" ואז אני באה בכיף. תמיד עדיף ללכת לסבתא מאשר לג'ימבורי. בעיקר כשיש להם חצר וכבר נעים בחוץ...
 
נשמע לא קל...אולי תנסי לדבר איתה על זה?

זה מעורר בי כמה דברים לכתוב, אבל אין לי זמן כמובן.... אבל רק דבר אחד, אם היא אדם שאפשר לשוחח איתו, הייתי מנסה לדבר איתה על הדברים, להגיד לה איך אני מרגישה. ולראות מה יש לה לומר.... בכל אופן, זה יכול להיטיב עם הקשר ביניכן, אם תצליחו לדבר על הדברים האלה, אפילו שבטח לא קל להגיד לה דברים קשים (אני מכירה כמה פולניות... :)...).
 
לצערי מוכר..

אצלי זו אמהות ראשונה לשני בונבונים. חצי שנה קודם נולדה הנכדה הראשונה (של אחותי) במשפחה.
לאורך החודשים האחרונים הבנתי כי ככל שאני מצפה פחות - אני מתעצבנת פחות.

בחופשת הלידה היא הייתה אצלי 3 ימים בקושי והייתה נראית לו כמו אריה בכלוב. בלילה הראשון שחזרנו מבית החולים היא נרדמה כ"כ חזק שלא שמעה אותנו מתזזים בבית כמו שני זומבים...חחחח
. היא טענה שהיא רואה שאנחנו מסתדרים ולכן לא רצתה להתערב...
אלכ...
בקיצור זו הייתה רק ירית הפתיחה. היא אמנם לא פנסיונרית אלא אישה עובדת אבל יש לה לו"ז ועיסוקים שהיא ממש חרדה לקדושתם ולא פעם היא "עסוקה" ולא פנויה לעזור.

בהתחלה השתגעתי מזה, היום אני עדיין לפעמים חוטפת קריזה אבל זה עובר מהר יותר כיוון שאני כבר מצפה פחות וגם מזכירה לעצמי שאין מה לצפות ממנה - זה באמת כנראה המקסימום שהיא מסוגלת וזה מה יש.
למען הגילוי הנאות אני יכולה לומר שעזרה כספית/אינסטרומנטלית היא תמיד מוכנה לתת, ואני לא מזלזלת בזה אבל אני בעיקר הייתה זקוקה לחיבוק, לתמיכה הנפשית וליכולת לבטא את הקשיים שלי...אבל היא פולניה...יודעת הכל..עשתה הכל ובקיצור אין שום דבר ממש קשה שאני עושה היום. ובכלל אין לה מושג על מה אני מקטרת...תאומים זה לאכזה קשה..תראי איך "ההיא" מסתדרת וגם ה"הוא"...

אני יכולה לומר שלאט לאט אני לומדת לצחוק על זה, ואין לי אגב שום עניין לפתוח על זה שיחה כי לדעתי היא לא תבין מה אני רוצה בכלל. מפעם לפעם אני עוקצת אותה..כמו במפגש האחרון עם הקטנים: אופק פיתח לאחרונה חרדת נטישה ובגלל שהוא רואה אותה פעם בשבועיים מן הסתם הוא לפעמים בוכה כשהיא לוקחת אותו על הידיים. בחג האחרון כי אמרה שהוא נהיה בכיין..כזה בחיוך, אז אמרתי לה שהוא פשוט לא מכיר אותה מספיק ואולי כדאי לעבוד קצת על הקשר ביניהם...חחחח
אמרתי את זה בחיוך אבל המסר ברור.

קיצר - אפס צפיות = אפס אכזבות. אבל אני מבינה את האכזבה הראשונית ואת זה שצריך ללמוד לקבל את התופעה
 

dovevgo

New member
יקירתי....

קודם כל מצויין שאת כותבת - חייבים לפרוק איך שהו, לא ? ;)
עצתי לך היא - אל תצפי.
למדי ממי את יכולה לבקש (החמים) וממי לא, ואם זה אפשר כלכלית - נסי אולי למצוא מישהי צעירה שיחסית זמינה בהתראות קצרות ויכולה לעזור בימים קשים.
פשוט מאוד.
כולנו חיים בטירוף הזה, ואם את כבר יודעת עם מי יש לך עסק, עזבי - לא שווה את העצבים.
לגבי ה-6 ק"ג העודפים, Fuck It, תגידי לה שככה בעלך אוהב אותך!

את חייבת לזכור, שעד שלא נכנסים לנעלים הורים לתאומים, לא באמת מבינים מה זה אומר.
 

sher האחת

New member
אם לא מצפים לא מתאכזבים

הציפיות שלך הן הגיוניות מצידך אבל היא לא רוצה לעזור מה תעשי?
לדעתי תנמיכי ציפיות,אם את צריכה עזרה קחי בתשלום והלחץ ירד.
לגבי ההערות העוקצניות דברי איתה על זה כשאת לא עצבנית ותגידי לה מה את מרגישה בצורה נעימה ולא שיפוטית.
אם לוקחים את הילד כתוצאה מתחנונים אז למה מלחתחילה? לא רוצים לא צריך זה זכות וכיף לשמור על הילדים ולא חובה אם לא רוצים לא צריך בסה"כ זה הפסד שלהם.
 

טשטש83

New member
מוכר ומעצבן

הרבה לילות ללא שינה עברו עליי בגלל מחשבות על אמא שלי, עד שהבנתי שזה כל כך לא שווה את זה!!!!
לא רוצה, לא יכולה, לא צריך.
באמת הפסקתי לצפות ואפילו לבקש ותראי איזה פלא חזרתי לישון טוב ( עד שמישהי כמובן צורחת מהחדר השני).
 

ליה77

New member
חלק מוכר לי...

אמנם אמא שלי עוזרת לי בשעות ובימים קבועים ועל כך תבורך מאוד.
מוכר לי החלק של פנסיונרית ללא התחייבויות שלא מוכנה לבטל את ה"תוכניות" שלה במקרי מצוקה...
העצה הכי טובה היא באמת לא לצפות ולרפד את עצמכם ב 2-3 ביביסיטריות. מעצבן כי זה יקר אבל פחות מעצבן מהעצבים על ההורים....

לגבי הדיאטה היא באמת חצופה ואני לא מבינה למה לא אמרת לה (אולי קצת יותר בנימוס) את מה שאמרת לנו... וזה באמת ממש לא עניינה. מדובר על 6 ק"ג לא על 30 שמסכנים את בריאותך...(שאז אפשר לומר אולי שזה גם עניינה).
להוריד ציפיות וגם אולי למתן את היחס שלך מבחינת אילו הקרבות את עושה כדי שלהם יהיה נוח (בהנחה שיש כאלה).
 
למעלה