אפשר דיון על "קשר עין"?

1אילת2

New member
אפשר דיון על "קשר עין"?

אחרי שקראתי פעמיים רצוף יש לי מספר שאלות: אדם, לפי התיאור, הוא ב"תפקוד נמוך", נכון? הוא מדבר מעט מאוד, בעיקר "מהדהד", אינו יוצר קשר עין, אינו מתקשר כלל עם ילדים אחרים ובעל צרכים פיסיולוגים שאינם תואמי גיל. מורגן- החבר. לפי התיאור הוא אספרגר. העדר התנהגויות קשר לא מילוליות כמו קשר עיין, הבעת פנים ,תקשורת גוף ומחוות המסדירות תקשורת בין אישית. העדר יכולת לפתח יחסים התואמים לרמת ההתפתחות ,עם בני קבוצת הגיל הזהה. העדר הצורך הספונטני לחלק חוויות, הנאות, עיניין והשגים עם אנשים אחרים. העדר הדדיות ריגשית-חברתית זה ציטוט מאפ"י וזה די מתאר אותו. אבל בספר הוא אינו מוגדר שכזה. מצד שני, הוא משוחח ברמה מאוד גבוהה ופתוחה עם קארה, ועם היועצת החינוכית. כולל טלפונים הביתה וביקורים בשעות לא שגרתיות. הוא רק בן 13. לא מסתדר לי. קארה, אמו של אדם, התקשתה תמיד ליצור חברויות. למה? האם זה קשור לאוטיזם של בנה? ולמה היא לא עובדת? יש המון מוגבלים בסיפור: אדם, מורגן, כריס, סוזט, קווין. זה במקרה? כל האמריקאים ככה? מאוד נהניתי מהספר. בקריאה ראשונה היו לי כמה "חורים" בסיפור אך רובם נפתרו בקריאה שניה. אני אמליץ לספריה המקומית לרכוש אותו. ספרו גם אתם.
 

rutimay

New member
הי אילת

דיונים על ספרים זה המקצוע שלי וגם אהבתי הגדולה ביותר, אבל נראה לי שחבל להרוס את התוכן לכל אלה שטרם קראו את הספר. אגב, אהבתי את השאלה שלך לגבי האם כל האמריקאים מוגבלים. אני מנסה להבין אם את רצינית...
 

ליאורה35

New member
קשר עין - התרשמות אישית

קראתי את הספר בנשימה אחת - אני לא טובה בביקורות ספרים אבל לא יכולתי להניח אותו מהיד ולמדתי ממנו דברים רבים. דווקא חשבתי שהמסופר בו קורה באנגליה (?) יער טרורו וכו'. מצאו חן בעיני התיאורים המדויקים ואני בטוחה שכל הסביבה המתוארת מוגבלת, כי יש בניה של רקע ויש מסגרות טיפוליות מכוונות יותר לצרכים מיוחדים. שמחתי לראות עולם שלם מורכב ויציב שכולו מוגדר מיוחד והוא כל כך מעניין וסוחף. הרגשתי את אותה הקלה ושמחה כמו אמו של אדם כאשר הבינה שבנה כן עשה מחווה של קירבה ואהבה כלפי הילדה וזה רגע גדול.
 

1אילת2

New member
../images/Emo58.gif קשר עין.

מי שלא רוצה שלא ייכנס. מה, היא אנגליה בכלל? למה אני לא עושה תחקיר רציני. שכחתי שני דברים: למה קארה כל כך מופתעת שאמליה היא PDD? לא כל PDD אפשר לזהות בהסתכלות עליו. לא יכול להיות שההתנהגות המוזרה היא PDD? או בגלל שהיא רצתה בחברות עם אדם היא לא יכולה להוית אוטיסטית? ובנימה אישית יותר. הבן שלי בתפקוד הרבה יותר גבוה מאדם. אני מסתכלת עליו ורואה את היכולת הגבוהה שלו וזה משמח אותי (כלומר, "היה יכול להיות הרבה יותר גרוע"). אבל גם מאז קריאת הספר אני מחפשת בכוונה את הגפמים שלו, את המוגבלויות שלו, ומשתגעת מזה.
 

spacejam

New member
אנגליה ומורגן בעיני לא על הספקטרום

אלא על טווח אחרת שיותר קשור להפרעות נפשיות. גם אני קראתי ודמעתי במיוחד בקטעים ה"מאד אוטיסטים" של אדם שנתנו לי להרגיש לקראת מה אני צועדת (חמש שנים בינו לבין הקטנה) - הרגישות שלו לצלילים ה"סשנים" של ה ABA שמתארים תוכניות שונות וההתקדמות האיטית עם הנסיגות . לרגע לא פיקפקתי שמדובר באנגליה עכשיו (הספר כבר הועבר לחברה לקריאה אז לא יכולה לחזור לעיין) פתאום ערערת את בטחוני... היו קצת יותר מדי דרמות באותו סיפור אבל הכתיבה המאד כנה וקרובה למציאות שלי החזיקה אותי צמודה לספר.
 

לילית32

New member
יש משפט אחד בספר שלא יוצא לי מהראש

משהו על זה שהורים לילדים בני 3 לא אוהבים לפגוש ילדים גדולים יותר, כי כשהם קטנים יש עדיין את התקווה שהם יצאו מזה. ( אני לא זוכרת בדיוק את הניסוח.) אני מקווה שזה לא נכון, וילדים גדולים יותר נותנים הרבה פעמים תקווה לכאלה שהם בתחילת הדרך.
 

mayarel

New member
לי נחקקה תחושת הגוף

שהוא צריך לגעת בעצמו כדי לדעת שיש לו פנים.
 

shirkoosh1

New member
אהבתי מאוד את הספר

וממש דמעתי בסופו כשקראתי את דבר המחברת, שהיא עצמה אם לילד אוטיסט. היא כותבת שם בין השאר משהו כזה: תודה לכל האנשים שהתחברו עם בני.
 

bisty

New member
ספר כל כך אמיתי

ואפשר לראות תוך כדי קריאה שנכתב על ידי אמא לילד אוטיסט מכל הדקויות שהיו מוכרות לי כמו הבלבול בכינויי הגוף וההסבר שלה, שבעצם לכל ההתנהגויות חסרות ההגיון יש היגיון מסוים מאחוריהן. (אם שואלים אותו מה השם "שלך" הוא לא יענה כי עבורו "שלך" מייצג את שמו של השואל) המשיכה לצלילים מסוימים כמו מכונת צילום. האקולליה. יש איזה קטע שהיא מספרת שהיתה משווה לילדים אחרים ומצפה לעבור משוכה בדרך ועוד משוכה ועוד ציון דרך ותמיד אחרי זה היה עוד משהו כי תמיד יהיה עוד משהו. זה לא יגמר. מאוד הזדהתי עם זה. אחר כך היא כותבת ש"אדם הוא אדם" שהיא רואה אותו כמו שהוא. יש בדברים שלה קושי ותסכול אבל גם מקום יחסית חדש של קבלה. הקטע על האופניים הוא דוגמא טובה. שהיא מבינה שרצתה "לנרמל" אותו. שייסע על האופניים "כמו גדול" ו"רגיל" אבל למעשה גזלה ממנו את אחד התענוגות הגדולים שלו : הצפייה בגלגלים המסתובבים. זה גרם לי לחשוב על דברים דומים אצלנו ואני לא יודעת מה התשובה הנכונה ואיפה עובר הגבול שבין גזילת התענוג מהילד לבין הרצון להיאבק בהתנהגויות הבלתי נורמטיביות מלהשתרש. מה מותר ומה אסור? לגבי הדמות של קארה. מאוד הזדהתי. מאוד הזכירה לי את עצמי בכל מיני מובנים. באחרים פחות. אני מאמינה שיש הרבה גנטיקה בסיפור הזה של האוטיזם. אני חושבת שיתכן שמשהו שנמצא אצל ההורה/ים בקטן ובא לידי ביטוי בתופעות קטנות או גדולות אך שניתן לתפקד עמן בחברה יכול להתפרץ בגדול יותר אצל הצאצא. מה הטריגר? כל כך הרבה דברים....הלוואי שהיינו יודעים. טוב. נסחפתי קצת... אבל שורה תחתונה - אהבתי מאוד את הספר.
לך רותי על אותה המלצה מאז
 
למעלה