וכל אחד
גם חי לבדו ביקום עצום וריק משלו, ללא חברת אדם שהוא מושפע ממנה או משפיע עליה. בדד, בדד, בדד, בלי נפש חיה גם במרחק רב מאוד. וכך כל אחד עושה מה שטוב לו, ולעולם אף אחד לא צריך להתחשב בלחצים חברתיים, ציפיות תרבותיות, נורמות או מדדים. והאסתטיקה כמובן, ומה שנחשב לאסתטי, גם הם לא מושפעים מהחברה. לא, הם קיימים לבדם, וכל אחד מגיע אליהם באופן עצמאי, כתגלית יחידנית. רק דבר אחד מקלקל את האוטונומיה המוחלטת של הפרט לעשות מה שטוב לו, ולרטש כל תמונה שתזדמן לידיו. רק דבר אחד ויחיד. ביקורת פמיניסטית. פתאום לפתע, צץ לו הלחץ החברתי כדי לקלקל את האוטונומיה המוחלטת לרטש ולרטש. ואז, רק אז, לפתע, אנשים מוצאים את עצמם מתחשבים ב"מה שכולם חושבים". מכיוון שריטוש התמונה נעשה אך ורק מתוך אוטונומיה אישית והחלטה פרטית. אבל *לא* לרטש את התמונה, זה בגלל "מה שכולם חושבים"...