אפרוח
בהוספיס שוכבים חולים סופניים, מחכים למותם. יש אנשים שבאים להתנדב לטפל. במקום ששם האנושיות הפשוטה היא כל מה שיש, אין מחיצות בין אנשים, אין משחקי כבוד וכח, כולם שווים מול המוות. החיים נעשים מאוד פשוטים ובסיסיים. עוד נשימה. עוד מראה אור בוקר בחלון. עוד שימוש בשרותים. עוד הושטת יד, קריאת ספר, שיחה קצרה, הבאת ספל תה. מחדר שכן עובדים מורגלים ושחוקים מובילים גופה על מיטה עם גלגלים. מישהו שוטף את הרצפה עם סחבה לחה. המתנדבים לא באים מתוך חמלה, חלק מהחולים לא בהכרה או בהכרה חלקית, אלא מרצון לגעת בחיים כמו שהם, בלי מסכות. להביט ישר בפנים של המוות, שיגיע גם אלינו בלי ספק ולא עוד הרבה זמן. הזמן חולף מהר.
היא גבוהה, רזה מאוד. שטוחה לגמרי. פניה מאורכות וצרות. עיניה שחורות עם מבט שהוא כמו באר מים בלי תחתית. זורח באור אפל. מופנמת מאוד ושקטה מאוד. עונה בהנהון בלי קול.
הוא פגש אותה במחסן, מבטיהם נפגשו והיא נצמדה אליו בחיבוק ללא מילים. הוא הצמיד אותה אליו חזק. במקום שבו יש למוות נוכחות חזקה כל כך, כח החיים מתעורר. לכן מחיבוק נפשי כאוב זה הפך למשהו אחר. שפתותיהם נפגשו. היה משהו חם ורך ושברירי ועדין ברזון החשוף והשקט הזה שלה. העור שלה היה מאוד רך. בשתיקה הוא השכיב אותה על ספסל ישן שהיו עליו מגבות מקופלות. פתח את כפתורי חולצתה ונישק את חזה. את פטמותיה שהיו צמודות לעצמות החזה שלה, בלי שדיים. נצמד אליה חזק וחדר אליה ברוך. התואם היה מושלם, זה לא קורה בפעם ראשונה. שני הגופים החיים עשו את זה מעצמם, וידעו את דרכם. התנועות תאמו לגמרי, היא נצמדה והוא נע בתוכה והיא כאילו נמסה בחיבוקו וחדירתו והתאחדה איתו. הוא גמר, היא לא. ולא היה לה אכפת. גרגר חיים חם היה בתוך הביחד הרגעי הזה שלהם.
בהוספיס שוכבים חולים סופניים, מחכים למותם. יש אנשים שבאים להתנדב לטפל. במקום ששם האנושיות הפשוטה היא כל מה שיש, אין מחיצות בין אנשים, אין משחקי כבוד וכח, כולם שווים מול המוות. החיים נעשים מאוד פשוטים ובסיסיים. עוד נשימה. עוד מראה אור בוקר בחלון. עוד שימוש בשרותים. עוד הושטת יד, קריאת ספר, שיחה קצרה, הבאת ספל תה. מחדר שכן עובדים מורגלים ושחוקים מובילים גופה על מיטה עם גלגלים. מישהו שוטף את הרצפה עם סחבה לחה. המתנדבים לא באים מתוך חמלה, חלק מהחולים לא בהכרה או בהכרה חלקית, אלא מרצון לגעת בחיים כמו שהם, בלי מסכות. להביט ישר בפנים של המוות, שיגיע גם אלינו בלי ספק ולא עוד הרבה זמן. הזמן חולף מהר.
היא גבוהה, רזה מאוד. שטוחה לגמרי. פניה מאורכות וצרות. עיניה שחורות עם מבט שהוא כמו באר מים בלי תחתית. זורח באור אפל. מופנמת מאוד ושקטה מאוד. עונה בהנהון בלי קול.
הוא פגש אותה במחסן, מבטיהם נפגשו והיא נצמדה אליו בחיבוק ללא מילים. הוא הצמיד אותה אליו חזק. במקום שבו יש למוות נוכחות חזקה כל כך, כח החיים מתעורר. לכן מחיבוק נפשי כאוב זה הפך למשהו אחר. שפתותיהם נפגשו. היה משהו חם ורך ושברירי ועדין ברזון החשוף והשקט הזה שלה. העור שלה היה מאוד רך. בשתיקה הוא השכיב אותה על ספסל ישן שהיו עליו מגבות מקופלות. פתח את כפתורי חולצתה ונישק את חזה. את פטמותיה שהיו צמודות לעצמות החזה שלה, בלי שדיים. נצמד אליה חזק וחדר אליה ברוך. התואם היה מושלם, זה לא קורה בפעם ראשונה. שני הגופים החיים עשו את זה מעצמם, וידעו את דרכם. התנועות תאמו לגמרי, היא נצמדה והוא נע בתוכה והיא כאילו נמסה בחיבוקו וחדירתו והתאחדה איתו. הוא גמר, היא לא. ולא היה לה אכפת. גרגר חיים חם היה בתוך הביחד הרגעי הזה שלהם.
