אפילפסיה? באמת?
אני תיכוניסטית בת 16 כמעט ויש לי התקפים כבר כמה שנים. זה לא מאובחן ברמה גבוהה.. ז"א- סיפרתי על מה שקורה לי בהתקף ואיך אני מרגישה והכל והוא הציע לי להיבדק ולא חשבתי שזה כל כך ביג דיל ולא הלכתי. אחרי כמה חודשים- כמה חברים שלי שעברו קורס של מד"א, ואיכשהו יצא שהם סיפרו לו מה זה אפילפסיה כי הם למדו על זה- ויש הוא אמר להם שזה מה שיש לי.. שזה מה שסיפרתי לו שקורה לי, ידיד שלי התקשר אליו ישר כשהוא הגיע הביתה (באמצע הלילה) ואמר לי שיש לי אפילפסיה לפי מה שהוא למד ולפי ההצלבת מידע עם אותו ידיד שסיפרתי לו. לא ידעתי מה זה אפילפסיה ולא שמעתי על זה לפני, הוא הסביר לי וכל דבר שהוא אמר שקורה בהתקף ידעתי שזה קורה והזדהתי כי זה קרה גם לי- ככה פחות או יותר הבנתי ש'הסחרחורות החזקות' שיש לי זה התקפים אפילפטים. בזמן ההתקפים אני לא מאבדת הכרה, אני זוכרת הכל, וקראתי הרבה על המחלה בהרבה מקורות מידע ולפי הכל- יש לי. אני לא רוצה לגשת עם זה לרופא כי אני לא רוצה את התוצאות של זה (ז"א- הורדת פרופיל בצב"א, לא לנהוג, תרופות, יחס שונה וכל מני כאלה). אני חיה עם זה יום יום, והתקפים 'קשים' (רעידות, חוסר שליטה ועיוורון..) יש לי לפעמים.. אבל סחרחורות חלשות יותר, עיוורון וכל מני דברים מהסוג.. יש לי כמעט כל יום. גם התחלה של התקף יש לי.. אבל אני עוצרת את זה, אני לא יודעת איך אבל 'למדתי' לצאת מזה שנייה לפני שההתקף קורה ואני על הריצפה. כל ההתקפים שקרו לי היו כשכולם היו בבית.. אבל כל פעם שהיה לי התקף הייתי לבד ואף אחד לא היה לידי או ראה אותי בהתקף. המשפחה שלי לא יודעת שיש לי התקפים אבל ידיד נפש שלי יודע, הידיד שגילה, וזה שסיפרתי לו בהתחלה- רק הם יודעים. רק הם והמפשחה הענקית שלי לא יודעת, רק הם ומלא חברים שלי לא. ואני שותקת. לאף אחד אין מושג שקורה משהו. ואין לי שום כוונה שמישו יגלה, ככה זה נישאר. בהתחלה הכחשתי והמשכתי את זה כאילו אני לא יודעת שיש לי אפילפסיה, אחר כך כבר הבנתי שגם אם אני יכחיש זה לא ישנה את העובדה שיש לי, אז אני מודעת עכשיו אבל זה לא מאובחן. אפשר להגיד שאני לבד בזה.. כי כשההתקפים קורים אני תמיד לבד (פיזית) אף אחד לא בסביבה, וזה מה שמוזר.. שנייה לפני שזה קורה כולם הולכים-זה קורה- וכשזה נגמר ואני 'מתאוששת' הם חוזרים ואני ממשיכה כאילו הכל בסדר אז הם גם לא יכולים לדעת שקורה משהו..- ככה כל פעם. וגם.. נפשית אני לבד, אני פשוט מרגישה כל כך לבד ושאין לי עם מי לדבר.. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך מכאן..
אני תיכוניסטית בת 16 כמעט ויש לי התקפים כבר כמה שנים. זה לא מאובחן ברמה גבוהה.. ז"א- סיפרתי על מה שקורה לי בהתקף ואיך אני מרגישה והכל והוא הציע לי להיבדק ולא חשבתי שזה כל כך ביג דיל ולא הלכתי. אחרי כמה חודשים- כמה חברים שלי שעברו קורס של מד"א, ואיכשהו יצא שהם סיפרו לו מה זה אפילפסיה כי הם למדו על זה- ויש הוא אמר להם שזה מה שיש לי.. שזה מה שסיפרתי לו שקורה לי, ידיד שלי התקשר אליו ישר כשהוא הגיע הביתה (באמצע הלילה) ואמר לי שיש לי אפילפסיה לפי מה שהוא למד ולפי ההצלבת מידע עם אותו ידיד שסיפרתי לו. לא ידעתי מה זה אפילפסיה ולא שמעתי על זה לפני, הוא הסביר לי וכל דבר שהוא אמר שקורה בהתקף ידעתי שזה קורה והזדהתי כי זה קרה גם לי- ככה פחות או יותר הבנתי ש'הסחרחורות החזקות' שיש לי זה התקפים אפילפטים. בזמן ההתקפים אני לא מאבדת הכרה, אני זוכרת הכל, וקראתי הרבה על המחלה בהרבה מקורות מידע ולפי הכל- יש לי. אני לא רוצה לגשת עם זה לרופא כי אני לא רוצה את התוצאות של זה (ז"א- הורדת פרופיל בצב"א, לא לנהוג, תרופות, יחס שונה וכל מני כאלה). אני חיה עם זה יום יום, והתקפים 'קשים' (רעידות, חוסר שליטה ועיוורון..) יש לי לפעמים.. אבל סחרחורות חלשות יותר, עיוורון וכל מני דברים מהסוג.. יש לי כמעט כל יום. גם התחלה של התקף יש לי.. אבל אני עוצרת את זה, אני לא יודעת איך אבל 'למדתי' לצאת מזה שנייה לפני שההתקף קורה ואני על הריצפה. כל ההתקפים שקרו לי היו כשכולם היו בבית.. אבל כל פעם שהיה לי התקף הייתי לבד ואף אחד לא היה לידי או ראה אותי בהתקף. המשפחה שלי לא יודעת שיש לי התקפים אבל ידיד נפש שלי יודע, הידיד שגילה, וזה שסיפרתי לו בהתחלה- רק הם יודעים. רק הם והמפשחה הענקית שלי לא יודעת, רק הם ומלא חברים שלי לא. ואני שותקת. לאף אחד אין מושג שקורה משהו. ואין לי שום כוונה שמישו יגלה, ככה זה נישאר. בהתחלה הכחשתי והמשכתי את זה כאילו אני לא יודעת שיש לי אפילפסיה, אחר כך כבר הבנתי שגם אם אני יכחיש זה לא ישנה את העובדה שיש לי, אז אני מודעת עכשיו אבל זה לא מאובחן. אפשר להגיד שאני לבד בזה.. כי כשההתקפים קורים אני תמיד לבד (פיזית) אף אחד לא בסביבה, וזה מה שמוזר.. שנייה לפני שזה קורה כולם הולכים-זה קורה- וכשזה נגמר ואני 'מתאוששת' הם חוזרים ואני ממשיכה כאילו הכל בסדר אז הם גם לא יכולים לדעת שקורה משהו..- ככה כל פעם. וגם.. נפשית אני לבד, אני פשוט מרגישה כל כך לבד ושאין לי עם מי לדבר.. אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך להמשיך מכאן..
