אף אחד לא מבין אותי...

[!~!~sweet angel]

אף אחד לא מבין אותי...

אני עכשיו בת 14... יחסית זה גיל נורא קטן בשביל לעבור את מה שעברתי ועדיין עוברת.. בגיל 12 התחלתי עם זה... כולם החמיאו לי שיש לי גוף יפה ושכדאי לי לשמור עליו טוב טוב.... אז אני נהנתי מכל הקטע שמחלקים לי כל כך הרבה מחמאות בקשר לגוף שלי עד שנהייתי כפייתית בכל מה שקשור אליו. החלטתי שאני מתחילה דיאטה... בהתחלה זה היה לא לאכות תאוכל בבה``ס וכל השאר רגיל אחריי שבוע זה כבר היה לא לאכול צהריים... אחריי זה זה היה לא לאכול כל היום...ואחריי ז כבר הגיע לשלב של התעמלות כפייתית.. כל היום הייתי קופצת בחבל, זה היה לפחות 300 קפיצות בחבל ביום.. 150 כפיפות בטן ותוכנית התעמלות בערוץ 3 שהייתה משודרת באותו זמן ופעמיים בשבוע חוג ג`אז. ההורים שלי בהתחלה שמו לב שהם בקושי רואים אותי אוכלת וכל דבר שהם מציעים לי הייתי מסרבת אבל הם לא חשדו אז העניין רק הלך ונהיה יותר ויותר גרוע והתחלתי לפחד מאוכל.. הייתי חייה על תפוח ומים ביום.. וכל העניין הזה נמשך שנה עד שהוריי שמו לב שיש שינוי ממש משמעותי במשקל שלי ולקחו אותי למעקב.. כמובן שאישפזו אותי אבל עשיתי לרופאים הצגות אז כל הזמן אישפזו אותי ואחר כך שיחחרו איפזו שיחררו וככה זה נמשך בערך שנה וחצי.. ומה שעברתי היה קש מאוד ואני עדיין עוברת את זה.. זה היה מריבות עם ההורים כל יום על האוכל לא דיברתי אם אף אחד מהשפחה וזה היה ממש קשה לי.. ועד היום אני מבינה את המצב אבל עדיין אף אחד לא מבין אותי וזה מוציא אותי דמעתי שהם מביאים לי לאכול לפי תפריט קיבלתי מבית החולים ושאני מרגישה שיש עלי עומס לא נורמלי והם לא חושבים איך שאני מרגשיה על זה.. והם מנסים לדחוף לי אוכל בכל דרך אפשרית כמה שיותר. אבל היום פחות או יותר אני דיי בחוץ... ז``א אני עדיין מתעסקת בעניין הקלוריות ואני לא אוכלת בזמן שאין אף אחד בבית אבל הפסקתי עם ההתעמלות ואני לא עד כדי כך כפייתית בעניין המשקל שלי. אבל עד היום ההורים שלי לא מוכנים לצאת מהקטע הזה ותמיד מנסים לפטם אותי באוכלללללל ודדדדדייי בא לי לצרוח הלוואי ופשוט מחר בבוקר יקומו וישכחו מכל העניין הזה ויביאו לי לאכול לפי הכמויות שיתחשק ליייי ולא לפי הכמויות שכתוב בדףףף מחורבבןן רבאאאאאק אני כבר יוצאת מדעתיי ולפעמים אני מסתגרת בתוך עצמי ולא מסכימה לדבר עם אף אחד ואף אחד לא מביןןןןןןןןןןןןןן טוב אני מקווה שיש פה מישהו שהיה בסרט הזה ומבין מה אני מרגשיה.. כי אני לא יודעת לבטא את הרגשות שלי בצורה טובה ואני בטוחה שמי שלא היה בסרט הזה לא מבין על מה אני מדברת... אבל בכל זאת עם יש פה מישהו שכן מבין ויכתוב לי תגובות זה מאוד יעזור.. תודה. אוהבתת.. אנג`ל

 

[הדבורה מאיה]

שלום לך מלאכית

וברוכה הבאה לפורום שלנו. הגעת אלינו בימים קשים ומסובכים...לכן גם התגובות מתאחרות. אבל כן...כאן מבינים אותך. כולנו כאן עברנו..עוברים...את מה שאת מתארת. אולי התגובות יגיעו בהמשך...אבל רק רוצה שתדעי שאת לא לבד. כפי שאולי קראת ב``הודעת מנהל`` כמעט כולנו כאן סובלים מהפרעת אכילה כזו או אחרת. מאנורקסיה לבולימיה, אכילה כפייתית והשמנת יתר...וכל מה שבאמצע. מה שמאחד את כולנו היא העובדה שאנו משתמשים באוכל ככלי לביטוי התחושות והמחשבות שלנו...במקום במילים. ויחד אנו מנסים למצוא את הדרך לחזור ולדבר בדרך המילים ולא המעשים...לכתוב ולומר את מה שאנו מרגישים במקום להפנות את כל הכאב והקושי לכיוון האוכל וכל מה שמתווסף אליו. את מוזמנת לכתוב כאן כל מה שעל ליבך. כל מה שכואב ומציק ולא מרפה...כל מה שיושב בבטן ומבקש לצאת ולבוא לביטוי. וכל זאת בסביבה מבינה ותומכת. לא נבקר אותך. לא ניכעס או נאשים. כאן תמצאי רק תמיכה וקבלה והבנה. את עברת ואודך עוברת דברים קשים. אנו כאן כדי לתמוך בך במאבק העיקש במחלה. כולנו כאן תומכים ונתמכים...כל אחד כפי יכולתו והבנתו. אני בטוחה שגם לך יש הרבה מה לתרום מנסיונך. וכך לכולנו. הדרך בה את הולכת אינה קלה. יהיו בה עליות ומורדות...וחוזר חלילה. אבל חשוב שתדעי שישנם מכשולים...על מנת שתדעי גם שאפשר לעוברם ולהמשיך הלאה. וחשוב גם שתדעי שאת לא לבד עם הכל. כולנו כאן כדי לתמוך ולהושיט יד בעת הצורך. נעזור לך כמה שנוכל וכמה שתאפשרי לנו. נחזק וננסה לעבור הכל יחד..לא לבד. בהצלחה לך יקירה ושוב - ברוכה הבאה אלינו. מקווה שתמצאי את מקומך ביניינו במהירות ובקלות. שלך תמיד מאיה.

 

[מתפוררת בעולם המראה]

שלום לך(באיחור)אנג`ל יקירתי!

אז קודם כל באמת סליחה על האיחור.......בתקופה הזאת אני וכולנו פה עוברים דברים קשים ומסובכים מאוד! אוקי אז ככה...חמודה, אני שמחה שאת החלטת לכתוב לנו....אני חושבת שזהו המקום בו תמצאי באמת הבנה.....לפחות בטוח שתמצאי אותה ממני!!!....אני נמצאת פחות או יותר באותו הסרט.......רק שאני מעדיפה לחשוב עליו כאל סיוט שיום אחד אני אתעורר ממנו ויגיד.....כל זה היה רק חלום......חלום מפחיד.....אבל בחלומות אין כל נזק גופני!!!!!.....טוב אז הנה אני מתחילה לברבר.... בכל אופן......מקווה שתאהבי את המשפחה הקסומה המדהימה והכובשת שלנו.... ותוכלי להרגיש כאן כמו בבית(בשבילי זה יותר מבית)!!!!!!! חוץ מזה מאיונת המדהימה שלנו כבר די אמרה את מה שהיה לי להגיד!!!!!!!! מקווה לשמוע ממך יותר על עצמך מתוקית.......... אני בשבילך כאן תמיד וכבר מוסרת לך מלא מלא חיבוקים........

 

[t@gel]

היי מלאכית

ראשית אצטרף לברכתן של מאיה ומראונת...ברוכה הבאה לפורום שלנו. קראתי את מכתבך מספר פעמים ומפעם לפעם הבחנתי כי את פשוט מתחילה לשנוא את המצב אליו ונקלעת. אכן צדקת שכתבת שיש ביננו מי שיכיר בסיפורך וייזדהה איתו. כמו שאמרה מאיה, הפרעת אכילה הינה הינה מחלה המשותפת לנו. כולנו חיווינו ועדיין חובים את הקשיים שתיארת. דבר אחד ברור לי מאוד ממכתבך. את רוצה לעצור את המערבולת אליה נקלעת. אני חושבת, ואני בטוחה שיסכימו איתי כולם, כי ימי האישפוז הם הימים הכי מאוסים. נמאס לשכב במחלקה כאשר בחוץ יש חיים שממשיכים בלעדינו. ואני יודעת שגם את הבנת את זה. אפשר לשמור על מקל נורמלי ומראה גוף נאה, ובו בזמן לאכול בצורה מבוקרת ומסודרת. אפשר לשמור על הבריאות ובמקביל על השפיות. אני מקווה שתחליטי להאבק באמת, כי אישפוזים והעמדות פנים אינם מאבק אמיתי. את יכולה לצאת מזה... שלך, תגל