טוף... הנה אני באה...
מי שמתיחסת לריקוד ככלי ב"ארגז הכלים לחיים" - בוודאי תראה בו מקור לאסרטיביות, לתקיפות, לבטחון עצמי, לשחרור, ואף תחולל בחייה, כפי שאני עשיתי - שינויים מרחיקי לכת. מבחינתי - הריקוד הוא נשמת-אפי! הליבה של חיי. המקור ממנו אני שואבת השראה לחיי, למעשיי ולפועלי - הן בחיי היום יום, והן בתחומי העשייה שבחרתי לעסוק בהם - התיאטרון והמחול המזרחי. ומכיוון שכך - קיים דיאלוג מתמיד עם שטחי-חיכוך נרחבים בין מעגלי החיים שבהם אני חיה. כלומר - אני שואבת מן המקור הזה - המחול המזרחי - אבל אני גם שוקדת למלאו תדיר. "חומרי המילוי" הם החומרים של חיי. לפני מספר שנים, הייתי כעלה נידף... כל אמירה שהיה בה קורט ולו קל של רשעות - הורידה אותי ביגון שאולה. בחנתי את חיי ואת מעשיי לפי "הפוזה" שלהם: איך הם מצטיירים בעיני אחרים... אני מסתכלת לאחור כעת, ואיני מכירה את השוש ההיא... נטלתי מוטיבים שבאו לידי ביטוי בריקוד (כן, כן, גם אסרטיביות...) ואימצתי אותם למוטיבים מנחים בחיי היום יום שלי. מילת המפתח, כדברי לידיה - היא "מודעות". ברגע שמשהו עורר אותך למחשבה - מאותו רגע נעשית מודעת. וכשאת מודעת - עשית כבר "עבודה"... את תוהה, מחפשת, שואלת, מבקשת תשובות, מעלה שאלות, בודקת, שוקלת - וכל מה שבין לבין. לא הייתי אומרת על ריקוד כזה או אחר או תנועה כלשהי שהם אסרטיביים. אבל אני יכולה לראות לעיתים סיפור-טקסט תנועתי שיש לו קשר לאסרטיביות (או כל דבר אחר). שהוא משדר ומעביר לי מסרים שהם למעלה ומעבר למקבץ כזה או אחר של תנועות. וכאן אני כבר מדברת על הבעה. יש רקדניות שיצרו לעצמן מין "מילון תנועתי": כדי להיראות עצובה - אני "אלבש" את פרצוף מס' 27... כדי להיראות שמחה - אני ארקוד את תנועה מס' 9.99... וכדי להיראות גם **** וגם #### וגם &&&& - אני הולכת "להביא אותה בקומבינה (מ"קומבינציה") ההיא, שראיתי פעם בהופעה/בסדנא/בוידאו..." וכך הלאה...
ולא על זה אני מדברת כשאני אומרת הבעה... בסופו של דבר רקדנית יוצרת תביא בריקוד שלה סיפור. שאם לא כן - הריקוד שלה יוותר יתום... היא לא מותירה חותם מאחוריה. מי שצפה בה, לא יקדיש לה ולריקוד שלה ולו בדל מחשבה למחרת היום... כמו בסיפור מאחורי הקלעים - היא צריכה לחשוף ולספר מה "מאחורי/בתוך/מתוך... התנועה". הריקוד הוא שפה, על כל מרכיביה. ולכל שבריר תנועה יש אינספור גוונים וצבעים. אני נוהגת להעמיד שאלה נוקבת בפני רקדניות שמשתלמות אצלי - "...כן, זה טוב טכנית... המעבר הזה מצוין...
אבל מה רצית לספר לי...?" אני מצפה לראות ריקוד רב-ממדי. אני לא רוצה ריקוד שטוח... אני לא יכולה להשאיר אותו חד-ממדי. אני רוצה להתרגש... אני רוצה שהוא יגע בי. אני רוצה שהוא יעורר אותי... אני רוצה שהוא יעורר בי מחשבה... אני רוצה שהוא ירטיט איזו נקודה חבויה אצלי. לקול שלנו יש אינסוף צבעים = אינטונציות. גם לתנועה יש אינטונציות! וכמו במשיבון - אני יכולה להקליט הודעה לאקונית וסתמית שבנוייה מ-2 משפטים שבוודאי תסב לשומעים כאבי אוזניים למספר שניות לפחות, (אני חוטפת כאבים בכל הגוף כשאני מתקשרת לאחד המוסדות המצויים ושומעת - "אם אתה רוצה X - תלחץ...") ואני יכולה לקחת בדיוק את אותה תבנית מילים של 2 המשפטים ולתת בה צבע אחר לגמרי, כך שמי ששומע אותה - יחייך... (אמרתי "יחייך", ולפתע הבחנתי שלא הכנסתי אפילו אייקון אחד להודעה הזאת). אז הנה אחד חביב עליי במיוחד
שוש
ים (כמה דברים הפסדתי כאן...) וביליתי בשיעור ריקוד. היום למדנו על אסרטיביות בתנועה (מתי להיות נוקשה עם סימן קריאה, מתי להיות רכה, מתי לשלב) הכל לפי המוזיקה ומה שהיא מספרת לנו. ולי יש שאלה (קל לי בלשון נקבה אז עם הגברים סליחה): האם אתן חושבות שהאסרטיביות שמאפיינת אתכן בריקוד, או בז'אנר מסויים בריקוד, מאפיינת אתכן גם בחיים? האם אתן עושות בה שימוש? האם למדתן ליישם את האסרטיביות שבריקוד לחיי היום יום? תשובה קצרה שלי (ואני חוזרת זמנית לספרים): הלימוד היום היה לי מאוד חדש ומרענן (סדיסטיקה...). אני חושבת שיש בי אסרטיביות, אולי היא לא בולטת כמו בריקוד אבל אני חושבת שהיא נמצאת והייתי שמחה לראות אותה יותר. נשיקות לכולם. איילת.
