אספר לכם סיפור שמצאתי בוואללה
. מילים של אסף גברון, היא היתה סופרת. בגיל 52 היו מאחוריה תקופות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות, תקופה של הצלחה מסחרית גדולה, ואחריה תקופה של כתיבה ניסיונית יותר, שפחות הצליחה. עכשיו היא תכננה משהו גדול, רחב יריעה, שיקח לה שנים לבצע. היא היתה בשלב התכנון, וכשסיפרה או הראתה לאנשים קטעים, דגמים, תחילת רעיונות, הם לא הראו התלהבות. אך הסיפור הזה לא עוסק בחייה המקצועיים של ג' אלא בחייה האישיים. בגיל 52 היא עושה יוגה בכל בוקר ואוכלת מזון טבעוני, בעיקר טופו. זה נובע מבעיות רפואיות מסוימות בכבד וכן מסגנון חיים מודע. היא גרושה – בעלה עזב אותה אחרי 12 שנים יחד. את בן זוגה הנוכחי היא מכירה עוד מהאוניברסיטה. הם ניהלו מערכת יחסים קצרה בזמן שלשניהם היו בני זוג אחרים. אלה היו שנות השבעים, הם היו סטודנטים, למה אפשר היה לצפות? זה היה קצר, זה היה מרגש, שניהם בגדו וחיו עם סוד משותף שחידד את קצות עצביהם ומילא אותם אופוריה במשך כמה שבועות, עד שנגמר. פתאום נתקלו זה בזו, אחרי שלושים שנה, וגילו ששניהם גרושים. היא היתה צריכה להיכנס איכשהו לגראונד זירו בשביל הספר רחב היריעה שהחלה לתכנן, והתקשרה לכל מי שהכירה שהיה סיכוי שיוכל לעזור לה להיכנס למתחם. היא נזכרה שהוא עיתונאי שהיה בשליחות בארה"ב ומבלה שם הרבה, והתקשרה אליו. הוא אמר שהוא יהיה בניו-יורק באותו הזמן שהיא תכננה להיות שם. הם נפגשו, ומהרגע שראו זה את זו ידעו מה עומד לקרות. זה היה ברור, מתבקש. הם התחילו לצאת. היא למדה עליו מה שלא ידעה כשהיו צעירים: אביו מת ממנת יתר כשהיה בן שתים-עשרה, אימו עזבה אותו שהיה בן חמש. גידלה אותו מטפלת שהתייחסה אליו רע. הוא חי באזור ירושלים ועבד בתפקיד בכיר במשרד ממשלתי. הוא הזמין אותה לבוא לגור איתו והיא עברה מתל-אביב. אבל אחרי חודשיים היא הבינה שזה לא עובד. היא לא הסתדרה עם הילדים הטינאייג'רים שלו, והם היו יותר חשובים לו ממנה. הוא אמר לה שהוא מרגיש שהוא לא בנוי לגור עם אישה. היא חשה שהוא מנצל כל הזדמנות שיש לו כדי לנסוע לחו"ל בשליחות עבודתו. היא החליטה לחזור לתל-אביב. החזרה היתה קשה. היא חיפשה דירה במשך חודשיים, במצב נפשי ירוד. היא לא עשתה דבר מלבד לעסוק בחייה, במשבר, בלבה השבור, בשיבושים. היא לא עבדה על הפרוייקט כל הזמן הזה, וכשחשבה עליו מפעם לפעם, לא היתה בטוחה כלל שכדאי לה להיכנס אליו. זה היה אחרי שהשקיעה בו כבר כמעט שנה. פרסומתהוא אמר לה שהוא עדיין אוהב אותה. שהוא רוצה שהם יישארו בקשר. הוא התקשר אליה מדי פעם, וביקש שהיא לא תסיק שהוא רוצה לסיים את הקשר ביניהם. פשוט הילדים. והעבודה. והבית שלו. כשסיפרה לי את הסיפור, היא התלבטה. היא שאלה אותי מה אני חושב. האם יש לזה סיכוי? האם היא צריכה לנתק איתו את היחסים ולהמשיך בחייה? היא היתה מאוהבת בו בבירור, אין ספק. וזה סיפור יפה, איך אחרי שלושים שנה, בגיל העמידה, אנשים נתקלים זה בזה ומקיימים את הבטחת הנעורים שלהם. היא התגעגעה אליו, קשה לה בלעדיו. הוא הזמין אותה לבוא לבלות איתו בסוכות. הילדים שלו נסעו לחו"ל עם אימא שלהם. אמרתי לה לעזוב את זה. הוא דפוק. הוא לא מסוגל לקשר. הוא לא רוצה אותה באמת. שתשכח ממנו. כעבור כמה חודשים נזכרתי בה ושלחתי לה אימייל. שאלתי אותה מה קרה. לא קיבלתי תשובה.
. מילים של אסף גברון, היא היתה סופרת. בגיל 52 היו מאחוריה תקופות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות, תקופה של הצלחה מסחרית גדולה, ואחריה תקופה של כתיבה ניסיונית יותר, שפחות הצליחה. עכשיו היא תכננה משהו גדול, רחב יריעה, שיקח לה שנים לבצע. היא היתה בשלב התכנון, וכשסיפרה או הראתה לאנשים קטעים, דגמים, תחילת רעיונות, הם לא הראו התלהבות. אך הסיפור הזה לא עוסק בחייה המקצועיים של ג' אלא בחייה האישיים. בגיל 52 היא עושה יוגה בכל בוקר ואוכלת מזון טבעוני, בעיקר טופו. זה נובע מבעיות רפואיות מסוימות בכבד וכן מסגנון חיים מודע. היא גרושה – בעלה עזב אותה אחרי 12 שנים יחד. את בן זוגה הנוכחי היא מכירה עוד מהאוניברסיטה. הם ניהלו מערכת יחסים קצרה בזמן שלשניהם היו בני זוג אחרים. אלה היו שנות השבעים, הם היו סטודנטים, למה אפשר היה לצפות? זה היה קצר, זה היה מרגש, שניהם בגדו וחיו עם סוד משותף שחידד את קצות עצביהם ומילא אותם אופוריה במשך כמה שבועות, עד שנגמר. פתאום נתקלו זה בזו, אחרי שלושים שנה, וגילו ששניהם גרושים. היא היתה צריכה להיכנס איכשהו לגראונד זירו בשביל הספר רחב היריעה שהחלה לתכנן, והתקשרה לכל מי שהכירה שהיה סיכוי שיוכל לעזור לה להיכנס למתחם. היא נזכרה שהוא עיתונאי שהיה בשליחות בארה"ב ומבלה שם הרבה, והתקשרה אליו. הוא אמר שהוא יהיה בניו-יורק באותו הזמן שהיא תכננה להיות שם. הם נפגשו, ומהרגע שראו זה את זו ידעו מה עומד לקרות. זה היה ברור, מתבקש. הם התחילו לצאת. היא למדה עליו מה שלא ידעה כשהיו צעירים: אביו מת ממנת יתר כשהיה בן שתים-עשרה, אימו עזבה אותו שהיה בן חמש. גידלה אותו מטפלת שהתייחסה אליו רע. הוא חי באזור ירושלים ועבד בתפקיד בכיר במשרד ממשלתי. הוא הזמין אותה לבוא לגור איתו והיא עברה מתל-אביב. אבל אחרי חודשיים היא הבינה שזה לא עובד. היא לא הסתדרה עם הילדים הטינאייג'רים שלו, והם היו יותר חשובים לו ממנה. הוא אמר לה שהוא מרגיש שהוא לא בנוי לגור עם אישה. היא חשה שהוא מנצל כל הזדמנות שיש לו כדי לנסוע לחו"ל בשליחות עבודתו. היא החליטה לחזור לתל-אביב. החזרה היתה קשה. היא חיפשה דירה במשך חודשיים, במצב נפשי ירוד. היא לא עשתה דבר מלבד לעסוק בחייה, במשבר, בלבה השבור, בשיבושים. היא לא עבדה על הפרוייקט כל הזמן הזה, וכשחשבה עליו מפעם לפעם, לא היתה בטוחה כלל שכדאי לה להיכנס אליו. זה היה אחרי שהשקיעה בו כבר כמעט שנה. פרסומתהוא אמר לה שהוא עדיין אוהב אותה. שהוא רוצה שהם יישארו בקשר. הוא התקשר אליה מדי פעם, וביקש שהיא לא תסיק שהוא רוצה לסיים את הקשר ביניהם. פשוט הילדים. והעבודה. והבית שלו. כשסיפרה לי את הסיפור, היא התלבטה. היא שאלה אותי מה אני חושב. האם יש לזה סיכוי? האם היא צריכה לנתק איתו את היחסים ולהמשיך בחייה? היא היתה מאוהבת בו בבירור, אין ספק. וזה סיפור יפה, איך אחרי שלושים שנה, בגיל העמידה, אנשים נתקלים זה בזה ומקיימים את הבטחת הנעורים שלהם. היא התגעגעה אליו, קשה לה בלעדיו. הוא הזמין אותה לבוא לבלות איתו בסוכות. הילדים שלו נסעו לחו"ל עם אימא שלהם. אמרתי לה לעזוב את זה. הוא דפוק. הוא לא מסוגל לקשר. הוא לא רוצה אותה באמת. שתשכח ממנו. כעבור כמה חודשים נזכרתי בה ושלחתי לה אימייל. שאלתי אותה מה קרה. לא קיבלתי תשובה.
