אספרסו
אתה עומד בגבך אלי, משוחח עם ההיא, מקשקש עם ההוא, מתייחס גם לזו, המולה ורחש מסביב, ואתה עסוק.
אני מתבוננת.
יושבת במרחק מה,
מאחור.
ספל הקפה הקטן ישוב על צלוחית לבנה, ממתין שאאסוף אותו בידי ואלגום את מעט הקפה המריר שנותר בו.
אך אני משתהה.
מציתה עוד סיגריה,
אוחזת בין אצבעותי.
בין שפתי.
יש ומדי פעם מבטינו מצטלבים, באקראיות, לשבריר שניה, לא מתעכבים זה על זו, נודדים הלאה.
אני אוהבת להתבונן בך עובד.
בגבך החסון מתנועע, בקומתך הזקופה, האצילית.
המשקפיים הולמים אותך, ממסגרים היטב את פניך הנאות.
חיוך קטן בזווית שפתיך ואתה מרים מבטך ומביט בי לתוך עיני.
פניך שהיו בין ירכי.
שצללו בחשכת גופי.
שרירי זרועותיך משתרגים, כשאתה נע, כשם שהשתרגו כשאחזת אותי לבל אפול, לבל אחמוק, כשם שאחזו בי כשרעדת בתוכי.
ואחר כך נחו ברפיון על בטני, ספק מלטפות ספק מוטלות באפיסת כוחות.
לגופך מכנס כהה, וחולצה מחויטת, לבנה, שכה הולמת את גוונך השחום.
אני ולבן לא הולכים יחד. אפילו את שמלת כלולותי העדפתי בשמנת, הלבן הזה משווה לי ארשת חיוורת, דהויה.
אתה פוסע לעברי, עובר לידי, ידך מלטפת בצינעה את זרועי בעת שאתה נדחק בין השולחנות, וגבי מצטמרר.
אני עוצמת עיני.
רואה אותך מעלי, מרגישה את כפות ידיך החזקות לשות את עורי, את שפתיך שוקעות בשפתי כשאתה נע בתוכי,
את לשונך הבשרנית נדחפת בין שיני
לגימה אחרונה מהמר הזה, מציצה בשעון, מאוחר.
הבטחתי להיות בבית, והזמן שלי אזל.
קמתי בחיפזון לכיוון הבר, שילמתי את החשבון, וניגשתי לשירותים.
הדפתי את הדלת של התא, נכנסתי פנימה ונשענתי בזרועותי על הכיור. מציצה בראי.
ראי ראי שעל הקיר, מי הסוררת בכל העיר?
וודאי יש סוררות ממני.
אך הראי מחזיר רק את בבואתי.
שוטפת את פני, מוציאה את השפתון מהתיק,
מעבירה אותו בתנועות מדויקות על שפתי, זהו.
מתכוונת לצאת אך הדלת נפתחת בהפתעה ואתה בפנים, נועל את הדלת מאחוריך.
זרועותיך חובקות אותי מאחור, צווארך טמון בצווארי, נושם אותי, ונושק. ידיך מטיילות על ביטני, שולפות את הגופיה מתוך החצאית, ונדחקות בתווך הצר בין גופי לבגדי, מנסות לחמוד את מגעו החם של עורי.
אני מתנתקת בקושי רב, לוחשת לך ׳חייבת לרוץ׳ ויוצאת מהתא הדחוס.
חומקת בשקט מהמולת בית הקפה, מתירה את אופני הקשורות לעץ הסמוך, מתיישבת, ושניה לפני שאני מפליגה משם הלאה, מגניבה מבט אחרון לאחור.
אתה שם, בקצה הפריים, עומד כשידיך חובקות את עצמך, ומבטינו מצטלבים פעם אחרונה להיום.
מדוושת לי הלאה, מרגישה איך מבטך היוקד מלווה אותי כברת דרך קלה עד שדמותי נבלעת בהמולת הרחוב.
אתה עומד בגבך אלי, משוחח עם ההיא, מקשקש עם ההוא, מתייחס גם לזו, המולה ורחש מסביב, ואתה עסוק.
אני מתבוננת.
יושבת במרחק מה,
מאחור.
ספל הקפה הקטן ישוב על צלוחית לבנה, ממתין שאאסוף אותו בידי ואלגום את מעט הקפה המריר שנותר בו.
אך אני משתהה.
מציתה עוד סיגריה,
אוחזת בין אצבעותי.
בין שפתי.
יש ומדי פעם מבטינו מצטלבים, באקראיות, לשבריר שניה, לא מתעכבים זה על זו, נודדים הלאה.
אני אוהבת להתבונן בך עובד.
בגבך החסון מתנועע, בקומתך הזקופה, האצילית.
המשקפיים הולמים אותך, ממסגרים היטב את פניך הנאות.
חיוך קטן בזווית שפתיך ואתה מרים מבטך ומביט בי לתוך עיני.
פניך שהיו בין ירכי.
שצללו בחשכת גופי.
שרירי זרועותיך משתרגים, כשאתה נע, כשם שהשתרגו כשאחזת אותי לבל אפול, לבל אחמוק, כשם שאחזו בי כשרעדת בתוכי.
ואחר כך נחו ברפיון על בטני, ספק מלטפות ספק מוטלות באפיסת כוחות.
לגופך מכנס כהה, וחולצה מחויטת, לבנה, שכה הולמת את גוונך השחום.
אני ולבן לא הולכים יחד. אפילו את שמלת כלולותי העדפתי בשמנת, הלבן הזה משווה לי ארשת חיוורת, דהויה.
אתה פוסע לעברי, עובר לידי, ידך מלטפת בצינעה את זרועי בעת שאתה נדחק בין השולחנות, וגבי מצטמרר.
אני עוצמת עיני.
רואה אותך מעלי, מרגישה את כפות ידיך החזקות לשות את עורי, את שפתיך שוקעות בשפתי כשאתה נע בתוכי,
את לשונך הבשרנית נדחפת בין שיני
לגימה אחרונה מהמר הזה, מציצה בשעון, מאוחר.
הבטחתי להיות בבית, והזמן שלי אזל.
קמתי בחיפזון לכיוון הבר, שילמתי את החשבון, וניגשתי לשירותים.
הדפתי את הדלת של התא, נכנסתי פנימה ונשענתי בזרועותי על הכיור. מציצה בראי.
ראי ראי שעל הקיר, מי הסוררת בכל העיר?
וודאי יש סוררות ממני.
אך הראי מחזיר רק את בבואתי.
שוטפת את פני, מוציאה את השפתון מהתיק,
מעבירה אותו בתנועות מדויקות על שפתי, זהו.
מתכוונת לצאת אך הדלת נפתחת בהפתעה ואתה בפנים, נועל את הדלת מאחוריך.
זרועותיך חובקות אותי מאחור, צווארך טמון בצווארי, נושם אותי, ונושק. ידיך מטיילות על ביטני, שולפות את הגופיה מתוך החצאית, ונדחקות בתווך הצר בין גופי לבגדי, מנסות לחמוד את מגעו החם של עורי.
אני מתנתקת בקושי רב, לוחשת לך ׳חייבת לרוץ׳ ויוצאת מהתא הדחוס.
חומקת בשקט מהמולת בית הקפה, מתירה את אופני הקשורות לעץ הסמוך, מתיישבת, ושניה לפני שאני מפליגה משם הלאה, מגניבה מבט אחרון לאחור.
אתה שם, בקצה הפריים, עומד כשידיך חובקות את עצמך, ומבטינו מצטלבים פעם אחרונה להיום.
מדוושת לי הלאה, מרגישה איך מבטך היוקד מלווה אותי כברת דרך קלה עד שדמותי נבלעת בהמולת הרחוב.
