אסיפת הורים
עכשיו, בערב, בית הספר נראה לו הרבה פחות מאיים. הכתות נראות כמו מוזיאונים קטנים, עם תצוגות מרהיבות של שולחנות ירוקים וכיסאות מעץ, וכל מיני שטויות צבעוניות על הקירות. במוזיאון ישראל היו קוראים לזה ``תערוכת שטויות``. בשעה כזאת, הוא יכול להרגיש אפילו אהבה לכיתה שלו, לקישקושים על השולחנות שחרט מתוך שיעמום אינסופי, ולקישקושים על הלוח הירוק, שחרטה המורה מתוך שיעמום אינסופי, שכעת, בתאורת הערב, נראים ממש נעימים לעין. כמעט ביתיים. תלמידים רבים הגיעו עם ההורים שלהם לאסיפה, והמנהלת ציפי, שכבר בבוקר דאגה לנקות ולקשט את המסדרונות והכיתות, כך שיתאימו לאירוע וירשימו את האורחים, הסתובבה בין כולם עם חיוכים כנים וגאווה ניכרת. גם משה, השרת, הסתובב בין כולם, אך הוא נראה מודאג יותר, כי ידע שאת הבלגן בסוף זה הוא שיצטרך לסדר. הוא הוציא חלק מהכיסאות אל מחוץ לכיתות, כדי שההורים יוכלו לשבת בזמן שהם מחכים לתורם. התור של ניר והוריו נקבע ל 19:30, אבל כבר היה ברור שהם יכנסו באיחור של שעה לפחות. דניאל וההורים שלו יושבים עם המורה מיכל כבר זמן רב, ומדי פעם נשמעות צעקות מאיימות שהצליחו לחדור ממתחת לדלת, או דרך חריץ המנעול, והגיעו עד לממתינים במסדרון. ניר ריחם על דניאל, עוד יותר מאשר ריחם על עצמו, למרות שידע שכל צעקה שחוטף דניאל, יחטוף גם הוא. לקראת השעה 20:00 הגיע ארז עם ההורים שלו, וניר גרר אותו לישיבה דחופה באולם ההתעמלות. ניר, ארז ודניאל תמיד זממו משהו באולם ההתעמלות. אבל עכשיו דניאל בצרות, וצריך לזמום תוכנית הצלה בלעדיו. הבעיה היתה שבגלל הנוכחות של כל ההורים, וכל הבלגן מסביב, הם לא היו מספיק רגועים בשביל זמימה איכותית. אפרת, הילדה הכי שקטה בכיתה, הגיעה עם אמא שלה ב 20:10. אמא שלה הביאה עוגה לכולם, והביאה גם הרבה טראראם. אף אחד לא האמין שאפרת זו הבת שלה. בדרך נס, אולי על כנפי השכינה, הגיעה השמועה על העוגה עד לאולם ההתעמלות, וניר וארז החליטו לדחות את ישיבת הזמימה לטובת קינוח מתוק. הם חזרו למסדרון כדי לאכול. זו היתה עוגת שוקולד עם קצפת, והם זללו בתחילה 2 ריבועים כל אחד, ואחר כך אפרת נתנה לניר גם את הריבוע שלה, כי לא היתה רעבה, והתביישה לאכול לפני כולם. ארז קינא בניר שאכל 3 ריבועים. אמא של אפרת לא הפסיקה לדבר, לספר על ההחלטה שלה להיות ראש מועצת ההורים הבית-ספרית (למרות שבכלל לא היתה קיימת כזו מועצה), ואפרת הלכה לקבור את עצמה בשירותים של הבנות. בכיתה עדיין ישבה המורה מיכל עם דניאל והוריו. היה לה הרבה מה לספר להם, והיא עשתה זאת בצורת צעקות על דניאל. דניאל הרגיש מאוכזב במיוחד בגלל שההורים שלו, במקום להגן עליו, הצטרפו לצעקות. הוא היה על סף דמעות. מיכל אפילו לא טרחה לציין שיש לו פוטנציאל שהוא לא מממש. היא גם לא הבינה את ההומור שהסתתר מאחורי רוב הזמימות שהשתתף בהם דניאל. במקביל, בכיתה המקבילה, ה3, התחוללו מהומות קשות. היה בלבול גדול, וארבעה זוגות הורים קיבלו את אותו התור, ובאופן מאד מוזר, כל ארבעת הזוגות איחרו לפגישות מאד מאד חשובות ולא יכלו לחכות. הסכסוך בין ההורים לא פגע ביחסים שבין הילדים, ששיחקו בחצר כדורגל או קלאס, על פי המין והמיניות. דניאל כבר הזיל דמעה ראשונה, אבל הספיק לנגב אותה לפני שההורים הבחינו. ניר הרגיש שמשהו לא בסדר, חוץ מזה שכבר התחילה לכאוב לו הבטן, והחליט לזמן את ארז שוב לישיבה באולם ההתעמלות, כדי לזמום פעולת חילוץ נועזת. בדרך לאולם פגשו את אפרת, שהחליטה באומץ רב לצאת מהשירותים, וניר, אסיר תודה על ריבוע העוגה שנתנה לו (למרות כאב הבטן) חייך אליה. היא חייכה בחזרה, ספק אליו, ספק לריצפה, ופתאום נראתה לניר יפהפיה. בלי להסס, הזמין אותה לבוא איתם לאולם ההתעמלות. היא כמובן היתה ביישנית מדי מכדי לסרב. ``חייבים להציל אותו`` הודיע ניר חגיגית. ארז מחא כפיים ואפרת הביטה בו קצת מבולבלת. ``המורה מיכל צועקת עליו, ובטח גם ההורים שלו, וזה לא יגמר טוב.`` ארז שוב מחא כפיים. זה היה המנהג בישיבות הזמימה, שכשמישהו אומר דבר שלא ניתן להגדיר כטיפשי במיוחד, מוחאים לו כפיים. אפרת, שאף אחד לא ידע איך בדיוק נשמע הקול שלה, פתאום דיברה. ``אפשר להשתיק את המורה מיכל.`` ארז וניר הביטו בה המומים. משתי סיבות. סליחה, שלוש: א` הקול שלה באמת היה יפה. ב` היא דיברה. ג` מה שהיא אמרה, למרות שהיה עדיין קצת מעורפל, לא נשמע טיפשי במיוחד, מה גם שאפרת מבינה בשתיקות. הם מחאו לה כפיים. מעודדת, המשיכה אפרת בדבריה. ``אם נפעיל את מערכת הרמקולים, ונשמיע מוסיקה בווליום הכי חזק, הם לא יוכלו להמשיך לצעוק עליו.`` גם זה לא נשמע טיפשי במיוחד, אבל רק ניר מחא כפיים, כי ארז גירבץ. המזימה התקבלה כברת-ישום, וכעת רק היה צריך לחדור לחדר המנהלת, להפעיל משם מוסיקה בווליום ברמקולים. אולי גם להפעיל את הפעמון של ההפסקה. ``ולכבות את החשמל!`` הוסיף ארז שמן למדורה. כמו 3 פנתרים ורודים, צעדו ניר ארז ואפרת לאורך המסדרונות, מתחמקים ממבטים חושדים, ממוקדים במטרתם להגיע אל משרד המנהלת. בדרך יהיה עליהם לעבור ליד ארון המפתחות, לקוות שהוא פתוח, ולהוציא משם את המפתח למשרד. ניר ציפה שהארון יהיה פתוח, כי רק לפני יומיים שבר שם את המנעול, ובבית הספר הספציפי הזה לא מתקנים דברים מהר כל כך. זהו. את השתלשלות האירועים מכאן והלאה, אין צורך לתאר בפרוטרוט. היה מפתח, היה משרד, היתה מוסיקה של שנות ה80- המאוחרות בווליום אינסופי, היה גם צילצול של פעמון, ואזעקה, היה בלגן מוחלט בכל הכיתות, סכסוך ארבעת זוגות ההורים ב-ה3 הגיע לקיצו, מתקפת התלונות על דניאל הוחרשה, אמא של אפרת הוחרשה אף היא, ארז זכה בתהילת עולם על שהצליח לפענח את מנגנון ההפעלה של הרמקולים והפמעון והאזעקה, ניר ואפרת זכו באהבה ראשונה, ותלמידים רבים זכו לכך שהתבטלה אסיפת ההורים שלהם. בקיצור, היה סבבה.
עכשיו, בערב, בית הספר נראה לו הרבה פחות מאיים. הכתות נראות כמו מוזיאונים קטנים, עם תצוגות מרהיבות של שולחנות ירוקים וכיסאות מעץ, וכל מיני שטויות צבעוניות על הקירות. במוזיאון ישראל היו קוראים לזה ``תערוכת שטויות``. בשעה כזאת, הוא יכול להרגיש אפילו אהבה לכיתה שלו, לקישקושים על השולחנות שחרט מתוך שיעמום אינסופי, ולקישקושים על הלוח הירוק, שחרטה המורה מתוך שיעמום אינסופי, שכעת, בתאורת הערב, נראים ממש נעימים לעין. כמעט ביתיים. תלמידים רבים הגיעו עם ההורים שלהם לאסיפה, והמנהלת ציפי, שכבר בבוקר דאגה לנקות ולקשט את המסדרונות והכיתות, כך שיתאימו לאירוע וירשימו את האורחים, הסתובבה בין כולם עם חיוכים כנים וגאווה ניכרת. גם משה, השרת, הסתובב בין כולם, אך הוא נראה מודאג יותר, כי ידע שאת הבלגן בסוף זה הוא שיצטרך לסדר. הוא הוציא חלק מהכיסאות אל מחוץ לכיתות, כדי שההורים יוכלו לשבת בזמן שהם מחכים לתורם. התור של ניר והוריו נקבע ל 19:30, אבל כבר היה ברור שהם יכנסו באיחור של שעה לפחות. דניאל וההורים שלו יושבים עם המורה מיכל כבר זמן רב, ומדי פעם נשמעות צעקות מאיימות שהצליחו לחדור ממתחת לדלת, או דרך חריץ המנעול, והגיעו עד לממתינים במסדרון. ניר ריחם על דניאל, עוד יותר מאשר ריחם על עצמו, למרות שידע שכל צעקה שחוטף דניאל, יחטוף גם הוא. לקראת השעה 20:00 הגיע ארז עם ההורים שלו, וניר גרר אותו לישיבה דחופה באולם ההתעמלות. ניר, ארז ודניאל תמיד זממו משהו באולם ההתעמלות. אבל עכשיו דניאל בצרות, וצריך לזמום תוכנית הצלה בלעדיו. הבעיה היתה שבגלל הנוכחות של כל ההורים, וכל הבלגן מסביב, הם לא היו מספיק רגועים בשביל זמימה איכותית. אפרת, הילדה הכי שקטה בכיתה, הגיעה עם אמא שלה ב 20:10. אמא שלה הביאה עוגה לכולם, והביאה גם הרבה טראראם. אף אחד לא האמין שאפרת זו הבת שלה. בדרך נס, אולי על כנפי השכינה, הגיעה השמועה על העוגה עד לאולם ההתעמלות, וניר וארז החליטו לדחות את ישיבת הזמימה לטובת קינוח מתוק. הם חזרו למסדרון כדי לאכול. זו היתה עוגת שוקולד עם קצפת, והם זללו בתחילה 2 ריבועים כל אחד, ואחר כך אפרת נתנה לניר גם את הריבוע שלה, כי לא היתה רעבה, והתביישה לאכול לפני כולם. ארז קינא בניר שאכל 3 ריבועים. אמא של אפרת לא הפסיקה לדבר, לספר על ההחלטה שלה להיות ראש מועצת ההורים הבית-ספרית (למרות שבכלל לא היתה קיימת כזו מועצה), ואפרת הלכה לקבור את עצמה בשירותים של הבנות. בכיתה עדיין ישבה המורה מיכל עם דניאל והוריו. היה לה הרבה מה לספר להם, והיא עשתה זאת בצורת צעקות על דניאל. דניאל הרגיש מאוכזב במיוחד בגלל שההורים שלו, במקום להגן עליו, הצטרפו לצעקות. הוא היה על סף דמעות. מיכל אפילו לא טרחה לציין שיש לו פוטנציאל שהוא לא מממש. היא גם לא הבינה את ההומור שהסתתר מאחורי רוב הזמימות שהשתתף בהם דניאל. במקביל, בכיתה המקבילה, ה3, התחוללו מהומות קשות. היה בלבול גדול, וארבעה זוגות הורים קיבלו את אותו התור, ובאופן מאד מוזר, כל ארבעת הזוגות איחרו לפגישות מאד מאד חשובות ולא יכלו לחכות. הסכסוך בין ההורים לא פגע ביחסים שבין הילדים, ששיחקו בחצר כדורגל או קלאס, על פי המין והמיניות. דניאל כבר הזיל דמעה ראשונה, אבל הספיק לנגב אותה לפני שההורים הבחינו. ניר הרגיש שמשהו לא בסדר, חוץ מזה שכבר התחילה לכאוב לו הבטן, והחליט לזמן את ארז שוב לישיבה באולם ההתעמלות, כדי לזמום פעולת חילוץ נועזת. בדרך לאולם פגשו את אפרת, שהחליטה באומץ רב לצאת מהשירותים, וניר, אסיר תודה על ריבוע העוגה שנתנה לו (למרות כאב הבטן) חייך אליה. היא חייכה בחזרה, ספק אליו, ספק לריצפה, ופתאום נראתה לניר יפהפיה. בלי להסס, הזמין אותה לבוא איתם לאולם ההתעמלות. היא כמובן היתה ביישנית מדי מכדי לסרב. ``חייבים להציל אותו`` הודיע ניר חגיגית. ארז מחא כפיים ואפרת הביטה בו קצת מבולבלת. ``המורה מיכל צועקת עליו, ובטח גם ההורים שלו, וזה לא יגמר טוב.`` ארז שוב מחא כפיים. זה היה המנהג בישיבות הזמימה, שכשמישהו אומר דבר שלא ניתן להגדיר כטיפשי במיוחד, מוחאים לו כפיים. אפרת, שאף אחד לא ידע איך בדיוק נשמע הקול שלה, פתאום דיברה. ``אפשר להשתיק את המורה מיכל.`` ארז וניר הביטו בה המומים. משתי סיבות. סליחה, שלוש: א` הקול שלה באמת היה יפה. ב` היא דיברה. ג` מה שהיא אמרה, למרות שהיה עדיין קצת מעורפל, לא נשמע טיפשי במיוחד, מה גם שאפרת מבינה בשתיקות. הם מחאו לה כפיים. מעודדת, המשיכה אפרת בדבריה. ``אם נפעיל את מערכת הרמקולים, ונשמיע מוסיקה בווליום הכי חזק, הם לא יוכלו להמשיך לצעוק עליו.`` גם זה לא נשמע טיפשי במיוחד, אבל רק ניר מחא כפיים, כי ארז גירבץ. המזימה התקבלה כברת-ישום, וכעת רק היה צריך לחדור לחדר המנהלת, להפעיל משם מוסיקה בווליום ברמקולים. אולי גם להפעיל את הפעמון של ההפסקה. ``ולכבות את החשמל!`` הוסיף ארז שמן למדורה. כמו 3 פנתרים ורודים, צעדו ניר ארז ואפרת לאורך המסדרונות, מתחמקים ממבטים חושדים, ממוקדים במטרתם להגיע אל משרד המנהלת. בדרך יהיה עליהם לעבור ליד ארון המפתחות, לקוות שהוא פתוח, ולהוציא משם את המפתח למשרד. ניר ציפה שהארון יהיה פתוח, כי רק לפני יומיים שבר שם את המנעול, ובבית הספר הספציפי הזה לא מתקנים דברים מהר כל כך. זהו. את השתלשלות האירועים מכאן והלאה, אין צורך לתאר בפרוטרוט. היה מפתח, היה משרד, היתה מוסיקה של שנות ה80- המאוחרות בווליום אינסופי, היה גם צילצול של פעמון, ואזעקה, היה בלגן מוחלט בכל הכיתות, סכסוך ארבעת זוגות ההורים ב-ה3 הגיע לקיצו, מתקפת התלונות על דניאל הוחרשה, אמא של אפרת הוחרשה אף היא, ארז זכה בתהילת עולם על שהצליח לפענח את מנגנון ההפעלה של הרמקולים והפמעון והאזעקה, ניר ואפרת זכו באהבה ראשונה, ותלמידים רבים זכו לכך שהתבטלה אסיפת ההורים שלהם. בקיצור, היה סבבה.