FullTimeSpirit
New member
אסור לעשן?
אסור לעשן!(?)! מי קובע נורמות חברתיות? אפשר להציע שתי תשובות לשאלה הזאת. האחת היא כמובן, החברה, לכן קוראים לזה נורמות חברתיות. אך אם הפירוש של המושג הזה הוא נורמות, ז"א כללים מקובלים שעל-פיהם נוהגים (או לא נוהגים) בחברה, צריך לחשוב איזה חברה אנו רוצים ליצור. אנחנו, בתור חבריא ב´ בתנועת הנוער הדתית בני עקיבא, לא צריכים לחשוב הרבה כדי לדעת איך ליצור אותה כי לנו יש הדרכה ברורה בדרך לחברה האידיאלית, הלא היא הספרות ההלכתית. כתב מי שכתב (גיליון 25) שדווקא החברה היא שקובעת. אמנם, יש בכך משהו מן האמת. כאשר החברה משדרת מסרים חיוביים ודרישות להתנהגות נאותה כגון תרבות דיבור, צניעות (לאו דווקא בלבוש) וכולי, באמת החברה יכולה ואף צריכה לקבוע מה הן הנורמות אך במידה ואין זה כך? במידה והנורמות מיוסדות על תרבות קלוקלת ותפיסות מעוותות, אין לחברה שום זכות לכפות את האדם השואף לחיות חיים ישרים ואמיתיים לצורה חייה המשחיתה. דוגמא מוקצנת, חברה חילונית לא יכולה לכפות על יהודי דתית לנהוג בניגוד לאורח חייו השגרתי והוא מצידו, אינו רשאי לכפוף את עצמו וללכת בדרכיה, גם אם פירוש הדבר נידוי מהחברה. דוגמא קיצונית פחות, הזכיר מי שהזכיר את הדיבור והלבוש. לא בזה ולא בזה נמצאת החברה במצב אידיאלי אך אין זה אומר שלנו מותר להתאים את עצמנו לנורמות ירודות ושליליות וקל וחומר שאין איש רשאי לחייב אותנו בכך. אם נבחר דווקא להיכנע, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידרדרות עד לנקודה לא נראית באופק. למי שיעיין בספרות ההלכה והמחשבה יתברר עד מהרה שעל אף נוקשותם של כללי ההלכה, הם מתחשבים בצרכי החברה ואף מותאמים לה. אלא במקרים שצורכי החברה נובעים מאיזשהו עיוות שאז ההלכה קובעת לעוקרו ולתקנו. מכאן, להדרכה, למדריך, לעישון ולמה שביניהם. במדור "קנאת סופרים" (25) הועלתה בעיה שדורשת מחשבה רצינית. הכנסת מדריכים שאינם מתאימים בשעת הדחק. ברור שאי אפשר להשאיר שבט ללא מדריך. לפעמים, מכניסים מדריכים משבט צעיר יותר אך לפעמים אי אפשר לנקוט בצעד זה. השאלה היא, מה עושים במקרה ומחליטים להכניס מדריך "בעייתי"? האם בעל פרופסורה בתחום היהדות, הבקיא בספרות הפוסקים הראשונים האחרונים ומה שביניהם, יכול להיות רב של קהילה אע"פ שהוא למד את הנושא מתוך עניין סתמי אך בחייו הוא אינו שומר תורה ומצוות? מבחינה תאורטית, כן. אך בשלב מסוים הוא יאלץ להסביר מדוע הוא אינו הולך בדרך שהוא מנחה אחרים לנהוג על פיה. במקרה כזה, היושר מחייב אותו להגיד שהוא פשוט לא מאמין בזה. ומה יחשבו חניכים על מדריך כזה? במקרה הטוב החניכים פשוט לא יקשיבו לו יותר.הם יבינו (ליתר דיוק יחשבו שהם מבינים) שהכל שטויות ואפילו המדריך הנערץ שלהם לא מאמין בזה. עובדה שהוא נוהג אחרת... במקרה הגרוע הם גם יחקו אותו. אז מה עושים? כמו שכתבתי בראש דברי, במידה והחברה מנסה לכפות ערכים חיוביים ומתוקנים הרי זכותה לחייב את הפרטים לנהוג בדרכיה. החבה היא בני עקיבא והמדריך אינו "סתם פרט בחברה" אלא מייצג את החברה. מי שחושב שהוא לא יכול להשתנות ולנהוג על פי דרישות החברה, היושר מחייב אותו לסרב להיות מדריך. יותר מכך, גם בשעות שנראה לך שאתה לא ממש מייצג את החברה ז"א, אינך לובש חולצת תנועה ועומד מול החניכים, בכל זאת כל תנועותיך נבחנות ע"י הסובבים אותך ואתה עדיין מייצג את התנועה. אתה מדבר בתפילה? עליך להפסיק זאת. בעניין העישון, פוסקי זמננו אסרו על מי שלא החל לעשן להתחיל לעשן ומי שנמצא במצב שמאפשר גמילה, צריך להשתדל להפסיק, גם אם לא קלה הדרך. בנוסף, בני נוער שמעשנים לא עושים את זה ממניעים טהורים. שיבוא מישהו, יסתכל לי בעיניים ויגיד: "לא רציתי בכלל לעשן אבל זה היה פיקוח נפש ממש!". זה לא ייתכן. הקב"ה ברא את האדם שלם וכשיר להתמודד עם כל מיני מצבים וקשיים גם בלי לפגוע בעצמו ובטח שלא באחרים. אפשר להגיד בוודאות שהרושם שיוצרים בחברה והרצון להיות IN הוא גורם חשוב ומכריע בהחלטה. הלאה, לתפקידו של המדריך. הגדיר מי שהגדיר את המדריך כ"מחנך". המחנך, תפקידו להעביר אינפורמציה מסוימת שתועיל לדעתו לחניך ולדאוג שהחניך ילך בדרך זו בין אם קיבל את האינפורמציה ובין אם לא. לעניות דעתי, גישה זו כלפי תפקידו של המדריך היא שגויה. אין המדריך "מחנך" אלא "מנהיג". תפקידו, להראות לחניך לא רק מה הדרך הנכונה אלא גם להראות ולברר בעיני החניך שכך הוא הדבר. נובע מכך שהמדריך צריך להראות שהוא מושך את החברה ולא נמשך אחריה, מה שמחייב את המדריך למעשה לנסות לעצב את החברה ולא להיות מעוצב על פיה. אז מה אני אומר? במצב הנוכחי של החברה העישון הוא תופעה שלילית מבחינה מוסרית/בריאותית/הלכתית ומי שנכנס להדרכה צריך להיגמל מהרגל זה ובטח שלא להתחיל לעשן אחרי שנכנס להדרכה. ככה, בע"ה נוכל להמשיך להתקדם ולהשתפר ולהנהיג את החניכים עד לקיום חברה אידיאלית שמוכנה לקדם את פני הגאולה.
אסור לעשן!(?)! מי קובע נורמות חברתיות? אפשר להציע שתי תשובות לשאלה הזאת. האחת היא כמובן, החברה, לכן קוראים לזה נורמות חברתיות. אך אם הפירוש של המושג הזה הוא נורמות, ז"א כללים מקובלים שעל-פיהם נוהגים (או לא נוהגים) בחברה, צריך לחשוב איזה חברה אנו רוצים ליצור. אנחנו, בתור חבריא ב´ בתנועת הנוער הדתית בני עקיבא, לא צריכים לחשוב הרבה כדי לדעת איך ליצור אותה כי לנו יש הדרכה ברורה בדרך לחברה האידיאלית, הלא היא הספרות ההלכתית. כתב מי שכתב (גיליון 25) שדווקא החברה היא שקובעת. אמנם, יש בכך משהו מן האמת. כאשר החברה משדרת מסרים חיוביים ודרישות להתנהגות נאותה כגון תרבות דיבור, צניעות (לאו דווקא בלבוש) וכולי, באמת החברה יכולה ואף צריכה לקבוע מה הן הנורמות אך במידה ואין זה כך? במידה והנורמות מיוסדות על תרבות קלוקלת ותפיסות מעוותות, אין לחברה שום זכות לכפות את האדם השואף לחיות חיים ישרים ואמיתיים לצורה חייה המשחיתה. דוגמא מוקצנת, חברה חילונית לא יכולה לכפות על יהודי דתית לנהוג בניגוד לאורח חייו השגרתי והוא מצידו, אינו רשאי לכפוף את עצמו וללכת בדרכיה, גם אם פירוש הדבר נידוי מהחברה. דוגמא קיצונית פחות, הזכיר מי שהזכיר את הדיבור והלבוש. לא בזה ולא בזה נמצאת החברה במצב אידיאלי אך אין זה אומר שלנו מותר להתאים את עצמנו לנורמות ירודות ושליליות וקל וחומר שאין איש רשאי לחייב אותנו בכך. אם נבחר דווקא להיכנע, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידרדרות עד לנקודה לא נראית באופק. למי שיעיין בספרות ההלכה והמחשבה יתברר עד מהרה שעל אף נוקשותם של כללי ההלכה, הם מתחשבים בצרכי החברה ואף מותאמים לה. אלא במקרים שצורכי החברה נובעים מאיזשהו עיוות שאז ההלכה קובעת לעוקרו ולתקנו. מכאן, להדרכה, למדריך, לעישון ולמה שביניהם. במדור "קנאת סופרים" (25) הועלתה בעיה שדורשת מחשבה רצינית. הכנסת מדריכים שאינם מתאימים בשעת הדחק. ברור שאי אפשר להשאיר שבט ללא מדריך. לפעמים, מכניסים מדריכים משבט צעיר יותר אך לפעמים אי אפשר לנקוט בצעד זה. השאלה היא, מה עושים במקרה ומחליטים להכניס מדריך "בעייתי"? האם בעל פרופסורה בתחום היהדות, הבקיא בספרות הפוסקים הראשונים האחרונים ומה שביניהם, יכול להיות רב של קהילה אע"פ שהוא למד את הנושא מתוך עניין סתמי אך בחייו הוא אינו שומר תורה ומצוות? מבחינה תאורטית, כן. אך בשלב מסוים הוא יאלץ להסביר מדוע הוא אינו הולך בדרך שהוא מנחה אחרים לנהוג על פיה. במקרה כזה, היושר מחייב אותו להגיד שהוא פשוט לא מאמין בזה. ומה יחשבו חניכים על מדריך כזה? במקרה הטוב החניכים פשוט לא יקשיבו לו יותר.הם יבינו (ליתר דיוק יחשבו שהם מבינים) שהכל שטויות ואפילו המדריך הנערץ שלהם לא מאמין בזה. עובדה שהוא נוהג אחרת... במקרה הגרוע הם גם יחקו אותו. אז מה עושים? כמו שכתבתי בראש דברי, במידה והחברה מנסה לכפות ערכים חיוביים ומתוקנים הרי זכותה לחייב את הפרטים לנהוג בדרכיה. החבה היא בני עקיבא והמדריך אינו "סתם פרט בחברה" אלא מייצג את החברה. מי שחושב שהוא לא יכול להשתנות ולנהוג על פי דרישות החברה, היושר מחייב אותו לסרב להיות מדריך. יותר מכך, גם בשעות שנראה לך שאתה לא ממש מייצג את החברה ז"א, אינך לובש חולצת תנועה ועומד מול החניכים, בכל זאת כל תנועותיך נבחנות ע"י הסובבים אותך ואתה עדיין מייצג את התנועה. אתה מדבר בתפילה? עליך להפסיק זאת. בעניין העישון, פוסקי זמננו אסרו על מי שלא החל לעשן להתחיל לעשן ומי שנמצא במצב שמאפשר גמילה, צריך להשתדל להפסיק, גם אם לא קלה הדרך. בנוסף, בני נוער שמעשנים לא עושים את זה ממניעים טהורים. שיבוא מישהו, יסתכל לי בעיניים ויגיד: "לא רציתי בכלל לעשן אבל זה היה פיקוח נפש ממש!". זה לא ייתכן. הקב"ה ברא את האדם שלם וכשיר להתמודד עם כל מיני מצבים וקשיים גם בלי לפגוע בעצמו ובטח שלא באחרים. אפשר להגיד בוודאות שהרושם שיוצרים בחברה והרצון להיות IN הוא גורם חשוב ומכריע בהחלטה. הלאה, לתפקידו של המדריך. הגדיר מי שהגדיר את המדריך כ"מחנך". המחנך, תפקידו להעביר אינפורמציה מסוימת שתועיל לדעתו לחניך ולדאוג שהחניך ילך בדרך זו בין אם קיבל את האינפורמציה ובין אם לא. לעניות דעתי, גישה זו כלפי תפקידו של המדריך היא שגויה. אין המדריך "מחנך" אלא "מנהיג". תפקידו, להראות לחניך לא רק מה הדרך הנכונה אלא גם להראות ולברר בעיני החניך שכך הוא הדבר. נובע מכך שהמדריך צריך להראות שהוא מושך את החברה ולא נמשך אחריה, מה שמחייב את המדריך למעשה לנסות לעצב את החברה ולא להיות מעוצב על פיה. אז מה אני אומר? במצב הנוכחי של החברה העישון הוא תופעה שלילית מבחינה מוסרית/בריאותית/הלכתית ומי שנכנס להדרכה צריך להיגמל מהרגל זה ובטח שלא להתחיל לעשן אחרי שנכנס להדרכה. ככה, בע"ה נוכל להמשיך להתקדם ולהשתפר ולהנהיג את החניכים עד לקיום חברה אידיאלית שמוכנה לקדם את פני הגאולה.
