אסופת מחשבות......

[omaopa]

אסופת מחשבות......

התחלתי עבודה חדשה. זאת הסיבה העיקרית להיעלמותי. אבל בעיקר אין לי זמן. זאת הפעם הראשונה מאז שהתגרשתי שאני עובדת שעות כאלה והאמת, אני ממוטטת לחלוטין. יוצאת מהבית ב-8:30 וחוזרת ב-5:30 שזה עוד בסדר, לא כל כך נורא האמת. אבל נוסיף לזה את העובדה שצריך ככה קצת בקטנה גם לדאוג לילדים. ולבית. ולכביסה. ולאוטו. נוסיף לזה 80 ק"מ בשבוע ומה קיבלתן? אותי, ביום רביעי בלילה, פשוט בוכה נורא. בוכה מרוב עייפות. שום סיבה אחרת. מאז שנולד הבן הראשון שלי, שלא ישן 8 חודשים, לא בכיתי סתם מתוך עייפות. דרך אגב, הוא היום בן 15 והוא עדיין לא יודע לישון כמו שצריך. טיפוס שכזה שדופק את הראש במזרון (כן, עדיין...). לפחות אחרי כמה שנים הפסקתי להאשים את עצמי בהורות לא טובה..... בכל מקרה, ביום רביעי בערב, כשסיימתי את מטלות הבית (ע"ע ארוחת ערב, פינוי, ניקוי, כביסה, כלב, נו אתן יודעות....) בשעה נורמלית יחסית (מה זה יחסית? 21:40 זה נורמלי? יחסית למה?) וידעתי שאני צריכה לקום ב-5:00 בבוקר כי מתוכננת ריצה ואני צריכה להספיק 15 ק"מ לפני שאני צריכה להעיר את הילדים לבית הספר ורציתי לכתוב פה בפורום ומה קרה במקום לכתוב? התחלתי פשוט לבכות. ישבתי מול המחשב, דמעות זלגו לי מהעיניים והרגשתי...... פשוט עייפה. כי בסך הכל, הכל באמת סבבה. אני שמחה מהעבודה החדשה, היא מתאימה לי מאד. הילדים שלי בריאים ומדהימים ותומכים ואף אמא לא יכולה לבקש יותר. ברור שיש בעיות ושלא הכל מושלם והחיים הם לא תמיד דבש אבל..... טוב לי בסך הכל. אבל בכל זאת בכיתי נורא. אני ממשיכה עם הקילומטרז' כי זה מה שאני אוהבת. אבל בגלל העייפות הכללית היכולות שלי פשוט ברצפה כרגע. אין לי כוח להשקיע עוד אנרגיות בעניין הזה. למזלי ולשמחתי ולניסיוני לצאת לרוץ ככה סתם 5 פעמים בשבוע זה משהו שאני יכולה לעשות בלי יותר מדי מחשבה. אבל להתחיל לחשוב על מהירות ומטרות והספקים ותוצאות ומירוצים - לזה פשוט אין לי כוח. זה נראה לי פתאום דבילי נורא. משהו שגוזל עוד זמן ועוד כוחות שאין לי. באימון ביום שלישי ראיתי את כולם מתאמצים כל כך. משקיעים ומנסים ורוצים. ולא היה לי את זה. לא היה לי את זה בראש. התיישבתי על הגב של הראל, ידידי הטוב ונתתי לו לעשות את כל העבודה (תודה יקירי! בלעדיך הייתי פשוט אורזת את הרגליים הביתה....). כעסתי על עצמי מאד אחר כך. הרי יכולתי לעשות יותר טוב. יכולתי להתאמץ יותר. יכולתי גם לחלוק את ההובלה עם הראל במקום להצמיד את העיניים לחולצה הכחולה שלו ולחשוב: "רק תישארי פה עם הכחול הזה.....". אבל האמת היא שלא יכולתי. לא באמת. לא כרגע. כואב לי לעמוד מהצד ולהסתכל על עצמי מידרדרת במקום להתקדם ואני מרגישה כל כך חסרת אונים כי באמת, פשוט אין לי כוח. בכל המובנים של הביטוי..... (נו, באמת, שוב אני בוכה....) ואסופת המחשבות לפורום שלא היה לי זמן לכתוב אותם:

כל הכבוד!!!! לנשים שקבעו לעצמן מטרה, עמלו לקראתה, הגיעו במוכנות וראו את המטרה מתגשמת דרך הרגליים שלהן! ככה עושים את זה! עולות לי בראש השמות נועה ודלית וגם ויוי אבל יש עוד שכאלה כאן. ריספקט גדול לקבלת החלטה קשה, עבודה עליה ויישומה בצורה ראויה לציון.

ליבי ליבי איתכן הפצועות! למרות שלא יהיו אייקונים של חיבוק...... כאן עולות לי בראש מור ואיה אבל גם כאן יש עוד. יעזור אם אני אגיד שזה יעבור? בטוח שלא כי אז השאלה המתבקשת היא: אבל מתי?? אני לא יודעת למה ואולי זה יישמע סופר-דבילי (סליחה, זה בטוח יישמע סופר-דבילי) אבל כשיש לי כאבים וכואב הגוף ועוד יותר מכך ובעקבות כך הלב, אני שרה לעצמי את השיר: שני חברים יצאו לדרך. כן, אני יודעת, אמרתי שזה יישמע דבילי.... אני בעיקר שרה לעצמי את הקטע: "אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר"..... אז אני שולחת לכן את התקווה שלי שזה יסתיים במהרה בימינו ומציעה שתנסו לשיר את זה. נשבעת שזה עוזר.

סתם ככה מחשבה שהיתה לי בעקבות הפוסטים.... איך לעזאזל אתן רואות את מה שאתן רואות באימונים?? תסלחו לי בבקשה אבל כשאני יוצאת מהבית עם עיניים עדיין טרוטות משינה כל מה שאני רואה זה שחושך. באיזשהו שלב אני קולטת שנהיה כבר אור ואני יודעת שאני יכולה להיכנס לגן סאקר בלי לפחד מהטיפוסים המפוקפקים שמסתובבים שם בלילה. אחר כך באיזשהו שלב כל מה שאני רואה זה את השעון כי אני צריכה להגיע הביתה לילדים ואני תוהה אם אספיק עד אז את מה שרציתי. איפה הזריחות האלה שאתן מצלמות? איפה זה היופי הזה? אתן לוקחות איתכן מצלמה כדי לצלם? אני פשוט לא מבינה. נשבעת לכן, נשגב מבינתי!

אני ממש מחכה לריצה מחר. ארגנתי ריצה על טהרת הנשיות. נראה לי יהיה כיף חיים! מור - את לא גאה בי?!

 

[dganitm]

מתוקה, אין לך מושג כמה אני מזדהה איתך ../images/Emo201.gif

יקירתי, וואו כמה שאני מבינה אותך ומזדהה עם כל מילה שכתבת שאין לך בכלל מושג! לפעמים אנחנו נאלצות לדעת לעשות סדר עדיפויות, הרי זה לא הגיוני לדרוש מהגוף שלנו שיעמוד במשימות פיזיות קשות אם ישנו רק 4-5 שעות בלילה, הגוף הוא מכונה שזקוקה להתאוששות ושינה ואוכל ופינוק, קשה לה להשתקם אם לא נותנים לה את התנאים האופטימלים. תסתכלי איזה דברים מדהימים יש לך כרגע, אחלה עבודה שנשמע שאת מרוצה ממנה מאוד, ילדים מקסימים ובריאים, חברים... אני זוכרת איך סיפרת במפגש אצל מור על הג'אגלינג שלך בתור אימא, הסעות לחוגים, לבית ספר משימות יום יומיות בבית ובין כל זה את מצליחה כמו סופר וומן להשחיל אימונים! אני זוכרת שהסתכלתי עליך בהערצה (עדיין מסתכלת ככה, כי זה נשגב מבינתי איך מג'נגלים הכל יחד ונשארים שפויים- פעם גם לי זה יקרה), את כל כך מדהימה, מנסה לעשות את הכל וגם לעשות את הדברים שאת אוהבת! זה פשוט מדהים!!! שימי את הריצה "האימונית" כרגע בצד וקחי ממנה את הצד הכייפי, בלי מטרות, רק לניקוי ראש ושיחרור אגרסיות, תיסכולים ומקום בו תוכלי לנשום אויר. אני כל כך מזדהה איתך כי גם אני עוברת כמה חודשים מאוד לחוצים בעבודות ובכלל בחיים והשבועיים האחרונים היו הפיק והיום קרסתי סופית למיטה! כי הגוף שלי אמר די!!! קמתי בבוקר מאושרת! ישנתי, לא התאמנתי והרגשתי שאני מקבלת את חיי חזרה

אומפה- את אחת הנשים החזקות שפגשתי, יש בך עוצמות מדהימות (לא רצתי איתך אבל אני בטוחה שגם בספורט זה בא לידי ביטוי), זו תקופה והיא תתאזן, קחי את הספורט כתראפיה כניקוי ושיחרור... אנחנו פה תמיד בשבילך

דגנית

 

[גמדים קטנים]

תראי

ברור שאת עייפה!!! אני עושה חצי ממך ואני עייפה... יודעת לגבי עצמי, כשהתאמנתי בסין שעות כל יום היה לי יותר קל מאשר אימונים בארץ, שהם יותר קצרים. למה? כי שם אין עבודה/לימודים/משפחה/מה לעשות אחרי 9 בערב - ופה יש. וזה נורא מתיש! כשאת "רק" נצמדת לדבר הכחול הזה, אל תשכחי שאת גם עושה אלף דברים אחרים בחיים, וזה מאד מאד משפיע. עצם העובדה שאת יוצאת מהבית היא מדהימה...

 

[גלעד HPAT]

הי רונה, האמת? לא מבין אותך-

לא שאני לא מבין על מה את מדברת: על העומס המטורף והבלתי אפשרי שאת מנסה לדחוק בכתפייך, להחזיק את המשפחה, הכלב, הבית העבודה חברים עניינים, נקיונות.... כפי שידיעתי מגעת, רק אטלס יכל להחזיק את העולם ל כתפיו ולהיות מבסוט. את כל זה אני מבין, אני לא מבין למה להגיע למקומות הללו. אלו השחורים, אני לא מדבר על שדונים שבאים והולכים ויש להתאמן להעיף אותם (השדונים בריצה שאומרים עיצרי, למה בכלל לרוץ, למה צריך את הסבל הזה וכו') הגוף נשלט על ידי הנפש וזו בתורה על ידי הרוח. אם אנחנו מאמנים את הגוף ואגב כך מרסקים את הנפש/רוח, מה הסיכוי שנשתפר? מה הסיכוי שתיהיה לנו חווית חיים נעימה? ואולי לא זו בכלל השאלה, אלא: איך נרגיש תחושת סיפוק מהחיים? ותרשי לי לחדד, לא שאני לא מבין איך הגעת למקום הזה שדיברת עליו, גם את זה אני מבין אני לא מבין למה את כועסת על עצמך - את זה כבר קטונתי מלהבין. בואי נעשה ניסוי קטן: דמייני את בתך (כן תשגרי אותה כמה שנים קדימה) עושה בדיוק את אותם הדברים שאת עושה - מה היית מייעצת לה? ואני בטוח, עוד בלי שאנחנו מכירים, שאת מייעצת טובה. איני יודע מה תהיה עצתך אבל אני ממליץ לך בחום רב לקבל את העצה שהיית משיאה לבתך - לעצמך. אני מניח שהעצה היתה נוגעת בנושאים כמו: רכות כלפי עצמה. לא העמיס על כתפיה, לא יותר ממה שיכולה אלא עד הנקודה שהיא מפסיקה להינות (נקודה מוקדמת יותר) אם היא לא מסוגלת לראות זריחה מול פרצופה, כנראה מוחה טרוד ועסוק במדדים ובקצבים במקום ברגע, בשניה, בחוויית הריצה בכאן ועכשיו. בטח היית ממליצה לה לכייל מחשבותיה לריצה עצמה - להבדיל מהפרמטרים שלה. אולי יהיה מעניין לפתוח שרשור לתשובות לשאלה "למה אנחנו רצים/ות, רוכבים/ות"? או כל פעילות עצימה אחרת. יש לי הרגשה שהתשובות של כולן ירחיבו אופקים לכולם אולי אסביר מדוע כתבתי את הנ"ל: לפני כמה שנים (נדמה לי 2006) השתתפתי בחצי בי-ם (המגרש הביתי? לחצתי והיה לי קשה ועלתה בי תחושת חמיצות בבטן (ולא בגלל אוכל) פתאום תפסתי מה אני עושה - אני אונס את גוף שלי במו ידי על ידי מוחי. ואני עושה זאת בזמן שאני אמור להינות!!! הרי אין איזה צורך של הצלת חיים בהשתתפות במירוץ כזה או אחרץ משהו לא מסתדר במערך הזה. לא מסתדר לגמרי. כמה מחשבות מהירות הבהירו לי שאני מחזיק את מוחי במקום הלא נכון. שיניתי גישה, התחלתי פשוט להתעניין בבתים הירושלמים, בנוף המקסים שעובר, ביופי הירוק שאינו נמצא באילת ולזה שאני רץ. איזה כיף. פתאום הגועל עבר, החמיצות נעלמה וכן, גם עברתי לריצה יותר מהירה. רק טוב

 

[tamark4]

גלעד, תודה !

 

[עוד נועה]

גלעד - כתבת כל כך יפה

גוזרת ושומרת.

 

[רצה רחוק]

כתבת מדהים, תודה!

 

[מור שלז]

תודה גלעד, כתבת מקסים ../images/Emo140.gif

גם אני הרבה פעמים מנצלת את התרגיל המחשבתי הזה של לדמיין לעצמי מה הייתי רוצה שהבת שלי תעשה כשתגדל: איך תתנהג, מה תאפשר לעצמה, איך תרגיש. יש לנו, לכולנו גברים ונשים כאחד (אבל במיוחד לנשים, חלק מציפיות החברה שהוטמעו בנו היטב והפכו לטבע שני) נטייה לשים את האחרים לפנינו. לבטל את עצמנו, להאשים את עצמנו, ולדאוג קודם כל לאחרים – במיוחד לילדים, על חשבוננו. הייתי רוצה שהבת שלי תדע להיות אמא טובה לילדיה, לדאוג להם, לרצות בטובתם – אבל לא לשכוח את עצמה. לאפשר לעצמה להנות מכל הטוב שיש לעולם להציע, ולהיות מאושרת. והדרך הכי טובה שאני מכירה כדי לעזור לה להגיע לשם ולהיות כזו – היא דוגמא אישית. ויחד עם זאת, הרבה פעמים, אני נוטה "לאבד את עצמי" לאורך הדרך, לשכוח את זה, והתרגיל המחשבתי הזה עוזר לי למצוא את עצמי מחדש, לחזור לאיזון.

 

[נעמי של פז]

כל פעם שאני משקיעה את עצמי

בעשייה כזו או אחרת - בעבודה או באימונים - ועולים בי ייסורי מצפון שאני לא אמא מספיק טובה, שאני לא משקיעה מספיק בילדים שלי. ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי כמה חשוב לשים לפעמים גם את עצמי במרכז. חשוב לי להנחיל להם שגם לאמא מותר וכפועל יוצא שגם להן מותר. אבל התרגיל הזה שגלעד הציע חדש לי ונראה שאלמד להשתמש בו.

 

[נעמי של פז]

איזה כייף לקרוא את מה שכתבת!

גלעד המון תודה. מה שכתבת כל כך משמעותי. איך במו ידנו אנחנו מחמיצים את המטרה שלשמה התחלנו לרוץ. כשהכל נמדד במרחק/מהירות מחמיצים את הרוח והנפש. זוכרת איך בהכנות לטבריה זה קרה לי. אצלי הגוף מיד מרים דגל אדום. למדתי להקשיב לכל סימן וכאב שהגוף מאותת לי. לא תמיד אני ממש עושה את מה שהגוף מבקש

אבל אני תמיד מודעת לזה (לפחות). אפילו הנפילה שבה נפגעה הברך שלי הייתה עבורי סוג של איתות - שנרדמתי בשמירה על עצמי וגופי. אז התחלתי לרוץ יותר בשטח, ולמדתי להוריד עומס גם במחיר של קנאה באלו שיעשו את האולטרה. אבל אני רצה! על זה אני משתדלת לא לוותר.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

חויית חיים ../images/Emo13.gif אהבתי

ניסחת יפה את מה שאני תמיד מרגישה, אם לא נהנים מהחיים, כנראה שעושים משהו ממש לא נכון. אני התחתנתי לתוך משפחה פולנית, ומהר מאוד למדתי להכיר את הדוקטרינה הפולנית הזאת של לנסות להראות לכולם שאת (בעיקר את, הרי אין דבר כזה פולנים ממין זכר...) את עושה הכל, עוזרת לכולם, חושבת על כולם לפנייך, מספיקה הכל הכל ועוד מציעה עזרה כשאת כבר עם שתי הרגליים העייפות שלך בקבר. והפולניות, הרי כולנו יודעים, כל יום מגיעות למצב ששתי הרגליים שלהן בקבר, כי ככה זה כשבורחים מאויב שרץ ממש מהר ששמו רגשות האשמה... איפה זה ואיפה להנות מהחיים אני שואלת את עצמי? מי רוצה להיות נשוי לאשה מסכנה? מי רוצה להיות ילד של אמא כזאת? מי רוצה להיות חבר או חברה של מישהו שכל הזמן עייף/ממהר/מקטר על החיים? ...

 

[מרב.]

גלעד, תודה.

כתבת נכון ומדויק כל כך, ועם הדוגמא שבסוף הזדהיתי מאוד. עם הבדלים של מקום, זמן וקצב, זה בדיוק מה שקרה לי במירוץ אייל. יש לי ויכוח עם חבר על מהות הריצה ובעיקר על מירוצים. הוא טוען שבמירוצים נותנים את כל מה שיש. שאם יש לי כוח לחייך ברצה ובעיקר בקו הסיום, כנראה שלא "נתתי" מספיק בריצה עצמה. ואני, אחרי כמה מירוצים לפי הגירסה הזו (לא שאני מסכימה עימה, אבל זה נבע מכושר לא מספק), הגעתי למסקנה שהסבל הזה אינו בשבילי. למרות הצורך והדגדוג לתוצאה טובה יותר, אני מעדיפה ליהנות מהריצה גם במחיר של עוד דקה שתיים, וגם עשר דקות יותר. זו המטרה העיקרית לשמה אנחנו רצים, רובינו לפחות. והמירוצים הם דרך לחגוג את הצלחת האימונים, אין דרך מוצלחת יותר לחגוג מאשר ליהנות לפני, תוך כדי ואחרי המירוץ

 

[גלעד HPAT]

הי מרב

הכל טוב והכל שפיר - כל עוד נהנים. אין ספק בליבי שהעיקר הוא ההנאה. עם זאת אני מקבל ההרגשה שלא הבהרתי עצמי די הצורך. אני לא נגד לתת את הכל בטח במירוצים, אני לא בעד להיכנע - ממש לא. למרות שלעיתים הנצחון הוא בכניעה ולמי שלא מבין זאת שיתנחם בעובדה שלקח לי כמה שנים להבין זאת אבל לא זו הפלטפורמה להרחיב. אני כן חושב ויודע גם מנסיוני שניתן לתת בראש (ושוב הכל ביחס לעצמי, שהרי גברסלאסי לא בדיוק צריך להיות מודאג ממני, לכל היותר הצב של זנון) ולתת המון ולכאוב ולסיים עם חיוך - בגלל שנתתי המון ורצתי היטב - שוב הכל ביחס לעצמי. כשאנחנו נהנים ומרחיבים את היכולת להינות מהקושי - זוהי סיבולת. כשאנחנו מפסיקים להינות מהקושי ועוברים פאזה לסבול מהקושי - זהו סבל שאם אין סיבה טובה כמו הצלת חיים, איני רואה מקום להעמיס אותו על הכתפיים. ממילא טוב לא יצמח מכך. דוגמא קטנה: רופא קרוע מהעדר שינה כאוב כולו צריך לטפל בעוד חולה. איזה טיפול הוא יוכל להעניק? האם יוכל להעניק את הטיפול המיטבי? מסופקני. דוגמא שיצא כבר לא פעם לספר לאימהות (כן, נראה שפולניות היא מחלה יותר מדבקת בקרב נשים, היא הולכת כך: את גרה בתל אביב. הילדים שלך צריכים דלק באילת דחוף ביותר. אין מישהו אחר מלבדך שיכול להביא להם דלק. את מתעוררת למשמע הטלפון, מזנקת מהמיטה, לא מצחצחת שיניים, לא מבקרת בשירותים, לא שותה קפה וכו' - כי "צריך להגיע מהר. אין זמן הילדים צריכים אותי?" מזנקת למשאית ומתחילה לנהוג. אחרי חצי שעה נזכרת שלא השתנת ואת מתה להתרוקן, מתחילה לרקוד למבדה עם הרגליים כדי להפיג את התחושה הלא נעימה. אחרי שעתיים העיניים טרוטות - את רגילה לשתות קפה ובגלל לחץ דם נמוך, את על חצי עילפון. רואה yellow בדרך - יש שם קפה, אבל לא, את ממהרת. אחרי באר שבע את רואה שהדלק קצת נמוך, אבל לא עוצרים לתדלק שהרי צריך להגיע מהר. באזור שיזפון באמצע המדבר את נתקעת כי אזל הדלק. אין לך מה לשתות חוץ ממים חמים של הרדיאטור (מאייד) של המנוע הילדים סובלים כי הדלק לא אצלהם. את סובלת כי לא הבאת להם את מבוקשם. הכל על הפנים דווקא משום שכל כך התאמצת להגיע מהר ולחסוך בדברים הבסיסיים של עצמך. אותם דברים המאפשרים לך לפעול בדרך מיטבית - כאדם, כבת זוג, כאם, כבת וכו' נקודת האור בסיפור - לפחות עכשיו אפשר להשתין בשקט במדבר

 

[מרב.]

../images/Emo6.gif

למקרא הדוגמה האחרונה נזכרתי בסרטונים שמקרינים במטוסים לפני הטיסה ובו מטיפים להורים לחבוש את מסיכות החמצן על עצמם לפני שהם חובשים לילדים. את זה הבנתי רק כשהפכתי לאמא בעצמי. "כשאנחנו נהנים ומרחיבים את היכולת להינות מהקושי - זוהי סיבולת." אני חושבת שזה בדיוק זה. היכולת ליהנות מאימונים שבעבר התיראתי מהם ולמשוך את הקצוות של עצמי, אבל לא להגיע לסבל. במירוצים אני שמרנית עוד יותר בגלל שמדובר במאמץ רציני, גדול בהרבה מאימונים. וחד משמעית, ככל שהכושר שלי עלה, יכולתי ליהנות יותר מהמירוץ (במסגרת היכולת שלי "לתת את הכל". בכל מקרה, אני תמיד שומרת משהו לסיום כדי לא לגלות שנתקעתי בלי דלק באמצע המדבר

)

 

[omaopa]

לדעתי התפתח פה דיון מאד מעניין....

צר לי, גלעד, הגישות שלנו אחרות. גם כלפי הספורט וכנראה שגם בחיים. אבל זה לגמרי בסדר. אנחנו אנשים שונים והעולם מספיק גדול בשביל להכיל את כולם. קודם כל, נעים מאד. קוראים לי רונה זמיר. אני בת 41 ורצה 7 שנים. יש לי רק בנים. 3 שכאלה שיחיו, בני 15, 13, 11. האמת היא, שאני לא מייעצת המון. אנחנו מדברים בינינו (אני ובניי) הרבה מאד וכל אחד תורם את גישת החיים שלו לדיון. כנראה שמתוך האישיות שלהם ועל סמך למידה ממני ומהסביבה הם פיתחו את גישתם כלפי החיים. וגם זה בסדר. אולי מתוך חוסר ההכרות אתה מניח שהעצות שלי לבתי (שאין לי) היו העצות שפרטת אבל האמת, זה לא מה שהם היו. הייתי מייעצת לה, כמו שאני מייעצת לעצמי, לשאת את העומס בכבוד. לא להתכופף אל מול קושי. לעמוד איתנה וגאה אל מול החיים ואל מול מה שהם יביאו לה. האמת היא שאני לא חסידה גדולה של "רכות כלפי עצמי". מצטערת, זאת פשוט לא מי שאני. לא שאני מחפשת להעניש את עצמי בהכרח אלא שאני לא טיפוס של רוך. אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שנשים צריכות/אמורות להיות יותר רכות אבל זאת לא אני. זה מעולם לא היה. וכן, המוח שלי טרוד במדדים ובקצבים אבל זה לא במקום לחוות את לחווית הריצה בכאן ועכשיו אלא זה חלק אינהרנטי מחווית הריצה. כאן ועכשיו וגם לקראת מחר ושבוע הבא. ככה אני רצה וככה אני אוהבת את זה. אני לא אחזור על מה שכתבתי מטה למרב. אבל הגישה הזאת היא שהשאירה אותי כאן שנים והיא שאני מקווה שתחזיק אותי כאן. אני בוודאי לא פוסלת את הגישה שלך. זה מה שטוב לך וסבבה. אבל זה לא היה עובד עבורי כי זה לא מדבר אל הנפש שלי או אל הצרכים שלי. וסיפור קטן משלי - במרתון טבריה 2007 היה לי קשה וכואב ומדכא ומה לא. אבל עשיתי ההפך ממה שעשית אתה; לחצתי יותר חזק, מצאתי כוחות שלא ידעתי שיש לי, סירבתי לתת לגוף שלי להיכנע, אנסתי אותו להמשיך לא רק ככה אלא יותר חזק. לא בגלל צורך של הצלת חיים. בוודאי שלא. אלא בגלל שחודשים התאמנתי וידעתי שאני יכולה. סיימתי ב-3:35. שיא אישי. המרתון הטוב ביותר שרצתי עד אז וגם מאז. וגם לי היה כיף. כיף אדיר. בגלל שלא נתתי לעצמי להיכנע. נצחון הנפש על הגוף. את ההצלחה הזאת עוד לא שכחתי, את תחושות הקושי, הכאבים והמשברים שכחתי כבר מזמן.

 

[גלעד HPAT]

לי עוד יותר צר שלא הצלחתי להבהיר עצמי די

הצורך. לפיכך אציין רק זאת: "גם מים רכים, כשמתעלים אותם בתבונה, הופכים לעוצמת חרון, בלתי נשלטים בלתי מנוצחים." (קמיטצ'א) רק טוב וכדי שלא אהיה חסר נימוס, אציג עצמי גם כן: גלעד קראוז בן 38+, 0 ילדים ידועים, אילת. רץ מדי פעם בפעם.

 

[אגשית]

רונה,

הג'ינגול הזה הוא באמת בלתי אפשרי לאורך זמן, גם אם את הבנאדם הכי חזק בעולם. נכון שיש תקופות שאת מרגישה חזקה מספיק לשאת על גבך את ה-כ-ל אבל מגיעים זמנים בהם הגוף והנפש רוצים קצת שקט, רק להרפות, לשחרר... וזה בכלל לא אומר שצריך לוותר על הכל! מספיק להוריד מינונים. אני מסתכלת על האנשים שבאים אליי לטיפול (רפואה סינית) אחרי שהגוף שלהם צרח בכל דרך אפשרית "די!" ועד שלא מופיעה להם איזו פריחה או אלרגיה מטורפת הם לא מתפנים להקשיב. את תמיד נתפסת בעיניי ככזאת "קשוחית" ואני אפילו מודה שפעם פחדתי ממך... אבל את גם זאת שמלמדת אותנו כל הזמן כמה נכון וצריך להקשיב לגוף. אז.. תקשיבי לעצמך! את עדיין נפלאה ונהדרת גם כשאת עושה פחות. תמצאי לך את האנשים שאת יכולה להשען עליהם בלי להסביר יותר מידי, תפנקי את עצמך אפילו במשהו קטן וטוב, תלכי לסרט, תקראי ספר, תשבי מול הטלויזיה ותצפי בתוכנית מטופשת... תמצאי את אותו הדבר שמאפשר לך לשחרר אנחת רווחה. תנשמי עמוק.

ותודה על הפוסט הזה, כי מה שאת כתבת והתשובה שעניתי לך הם תזכורת טובה גם לעצמי.

 

[עוד נועה]

רונה, תודה על הפוסט הזה

תודה על הכנות והיכולת לשים דברים על השולחן בלי ליפות אותם. להתמודד עם הקשיים שחור על גבי מחשב. כמו כל הפוסטים שלך, יש פה המון חומר למחשבה לכולנו. מרגישה שלמדתי המון מהפוסט הזה. אהבתי מאד את התשובה של גלעד. מקווה שאת מתחברת אליה. תודה גם על המחמאות. תמיד טוב לקבל ובמיוחד ממך.

 

[יער יפעת]

הכרת תודה, וכמה מחשבות משלי.

אחרי שבוע שלא הרגשתי טוב, ולא עשיתי כלום, כמו שקיטרתי פה בפורום, יצאתי הבוקר להליכה (כן, הליכה ולא ריצה) עם בעלי. בעלי הוא שורד מחלת הסרטן שרק בחודשיים האחרונים מתחיל לחזור לעצמו, ומאז שהוא התחיל ללכת לעיתים אני מוותרת על היעדים האימוניים שלי והולכת איתו רק כדי להרגיש שהוא בריא, והוא איתי, וההליכה מספקת לנו הרבה אינטימיות וזמן לשיחה. כמוך אני מנסה לאזן בין בית, עבודה במשרה מלאה ו 3 ילדים, המון מטלות, הסעות וכו'. הבן הגדול שלי בן 16- אז אנחנו מתמודדות גם עם אותם פרצי הורמונים ומצבי רוח ומרדנות של הגיל הזה. אז מה אני רוצה להגיד בסה"כ- שכנראה הפורום הזה הוא מקום שבו מבינות אותי גם נשים שאני כלל לא מכירה, ואני מבינה אותן. אז שנמשיך לזוז, ולהיות בריאות ולגדל בשמחה ילדים מדהימים שיודעים שגם אמא היא רק בן אדם. אני מקווה לחזור לרוץ בשבוע הקרוב, ומודה לכם על הפורום הזה.

 

[efratramati]

את קצת מזכירה לי אותי

רוב הזמן אני מתפקדת תחת העומסים והלחצים של החיים העבודה, גידול הילדים שלי, גידול הזוגיות שלי וגם מצליחה להתאמן בצורה די מסודרת. ולפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר. ואז אני מסתכלת על עצמי ומרגישה כמו לוליין שמחזיק 100 כדורים באויר וברגע מסויים אחד נופל והשאר בעקבותיו. ואני לא מצליחה להבין איך בכלל אני חיה ביומיום שלי, ועוד מרגישה נפלא עם זה. בדרך כלל יום יומיים של ניקוי ראש עוזרים. לפעמים זה הורמונים. לפעמים שכחתי לאכול כמו שצריך או לישון מספיק. ולפעמים גם עומס אימונים מגיע אלי. בדרך כלל קצת ספייס מחזיר אותי לשביל. לפעמים (אני) באמת צריכה לשחרר ולזכור למה אני נמצאת פה. אני חושבת שנחשון שוחט קרא לזה מוגו. חיבוק!