אסון או משהו
הייתי רוצה שיקרה לי משהו נורא. שיהיה פיגוע, ממש לידי. שמישהו ייכנס עם האוטו שלו באופניים שלי בזמן שאני אעבור במעבר חצייה. רק שלא יהיה באשמתי. שיהיה לי את מי להאשים ולכעוס. מישהו חיצוני, מישהו שהפסיכולוג בבית חולים יוכל להגיד לי שאני משליכה עליו הרבה מעצמי ואפילו הוא, למרות שהוא פסיכולוג, בכלל לא יבין כמה הוא צודק. אני אעוף קצת באוויר ואנחת בקול ריסוק על האספלט. בהתחלה זה בכלל לא יכאב לי. אני אפתח את העיניים ואסתכל ואראה בעיקר את האספלט כי נראה לי שתמיד נוחתים עם הפנים כלפי מטה. בטח יהיו קולות מבוהלים מסביבי שאני בקושי אצליח לשמוע ויכניסו אותי לאמבולנס שאת הסירנות שלו אני דווקא כן אשמע. ואני אבכה קצת. לא מכאב כמו מתחושת ההשפלה. או ההקלה. אם נפצעים בגוף אז מותר לבכות, גם ליד אנשים זרים. אני אבכה. הרבה. זה לא יקל עליי. האחות עם הידיים הנעימות תגיד לי שזה טוב לבכות. להוציא. ואני אבכה הרבה רק כדי שהיא תישאר עוד קצת בחדר ותלטף לי את הראש בתנועה אימהית של ניחום. עד שתגיעי כבר. ואני אשכב במיטה, בבית החולים. את כבר תדעי. זה לא שאין פה כשל לוגי, יש פה. כשל בסיפור שהוא לפעמים הסיבה היחידה שאני לא גורמת לעצמי להידרס. יש פה כשל לוגי. את לא מכירה אף אחד מהחברים שלי. ולא את ההורים שלי. ואיך תדעי שאני שוכבת בבית חולים ונשברה לי יד. או אולי רגל, עדיף רגל. לשבור רגל זה גם מעורר את הרחמים הרצויים וגם פחות מגביל בפעולות חשובות כמו צחצוח שיניים ועישון סיגרייה ושתיית קפה מהמכונה בבית חולים. וגם צלע אחת או שתיים. אבל את תדעי, את חייבת לדעת שנפצעתי. אולי פתאום תיזכרי בי ותנסי להתקשר אליי ואני לא אענה ואת תהיי מודאגת כי אני תמיד עונה לך ותנסי להתקשר שוב ואימא שלי תענה לך ואחרי שתגידי לה שאת חברה שלי – אולי תעדיפי לכנות את עצמך "מכרה שלי" – היא תספר לך בגרון חנוק, הוא חייב להיות חנוק, שנפצעתי בתאונת דרכים או פיגוע ואני בבית חולים ובטח שתבואי, זה אולי ישפר את מצב רוחי. אימא לא תחשוד בטוהר התאונה. אחרי כמה ימים את תיכנסי לחדר שלי, אני עוד אהיה חצי מנומנמת מהכדורים ומשככי כאבים וסתם מכאב מעייף כזה. תתיישבי ליד המיטה, יהיו לך קצת דמעות מבצבצות ככה בזווית של העין, ותשאלי אותי – "מה עשית לעצמך". ואני אחייך די בקושי, כי זה כואב לחייך וגם כי אני אבהל שאולי את יודעת שהאמת היא שקיוויתי שאני אפצע בפיגוע. או בתאונה. אבל את לא תדעי. היד שלך תהיה קרה, ותניחי אותה על שלי, ותספרי לי משהו מצחיק ויומיומי ואני אירדם, או סתם אעצום עיניים, ואת תנשקי אותי, כמו בסרטים, על הפה. כי תחשבי שאני ישנה למרות שאני לא. ואז אני אפקח עיניים ואת קצת תצחקי, כי גם את תחשבי שזה קצת כמו סרט. כמו בפעם ההיא שרבנו ורציתי ללכת, ותפסת לי את היד חזק, סובבת אותי אלייך והצמדת אותי לקיר. נישקת אותי חזק על הפה והפשטת אותי והזדיינו למרות שבכלל רציתי ללכת או לבכות או להיעלם, והיה לי סימן אדום על היד וכשהסתכלתי עליו כששכבנו במיטה, אמרת לי – "כל הסצנות האלה בינינו הן כמו מפורנו ממש זול". אולי אמרת "הם", ולא "הן". בדיבור לא היית מקפידה כל כך על תחביר תקין, בכתיבה אני יכולה לתאר אותך עם עברית מושלמת. אני הורדתי את היד עם הסימן האדום של האצבעות שלך בחזרה לסדין, ואמרתי שאם את רוצה סרט פורנו לא זול, אולי תשיגי מיטה עם אפיריון, או תשכרי דירה בקצת יותר ממאתיים שמונים דולר לחודש. אחרי שאצא מבית החולים אני אהיה נורא ממורמרת. מוגבלת. ואני אשנא כל שנייה. יגרד לי מתחת לגבסים ואני אצטרך עזרה בלהתלבש ולצחצח שיניים. אבל את תהיי שם. ותחבקי אותי בלילה למרות שזה קצת יכאב לי בצלע השבורה. ובזמן שאני אשכב בלילות הארוכים מתחת ליד שלך שקצת לוחצת לי על הצלע השבורה ולא אצליח להירדם, אני אחשוב שאולי אני אוהבת שאת מכאיבה לי. ואולי הכאב הזה, שאני מקבלת בהכנעה ואת נותנת בשמחה, זה מה שמשאיר אותנו ביחד.
הייתי רוצה שיקרה לי משהו נורא. שיהיה פיגוע, ממש לידי. שמישהו ייכנס עם האוטו שלו באופניים שלי בזמן שאני אעבור במעבר חצייה. רק שלא יהיה באשמתי. שיהיה לי את מי להאשים ולכעוס. מישהו חיצוני, מישהו שהפסיכולוג בבית חולים יוכל להגיד לי שאני משליכה עליו הרבה מעצמי ואפילו הוא, למרות שהוא פסיכולוג, בכלל לא יבין כמה הוא צודק. אני אעוף קצת באוויר ואנחת בקול ריסוק על האספלט. בהתחלה זה בכלל לא יכאב לי. אני אפתח את העיניים ואסתכל ואראה בעיקר את האספלט כי נראה לי שתמיד נוחתים עם הפנים כלפי מטה. בטח יהיו קולות מבוהלים מסביבי שאני בקושי אצליח לשמוע ויכניסו אותי לאמבולנס שאת הסירנות שלו אני דווקא כן אשמע. ואני אבכה קצת. לא מכאב כמו מתחושת ההשפלה. או ההקלה. אם נפצעים בגוף אז מותר לבכות, גם ליד אנשים זרים. אני אבכה. הרבה. זה לא יקל עליי. האחות עם הידיים הנעימות תגיד לי שזה טוב לבכות. להוציא. ואני אבכה הרבה רק כדי שהיא תישאר עוד קצת בחדר ותלטף לי את הראש בתנועה אימהית של ניחום. עד שתגיעי כבר. ואני אשכב במיטה, בבית החולים. את כבר תדעי. זה לא שאין פה כשל לוגי, יש פה. כשל בסיפור שהוא לפעמים הסיבה היחידה שאני לא גורמת לעצמי להידרס. יש פה כשל לוגי. את לא מכירה אף אחד מהחברים שלי. ולא את ההורים שלי. ואיך תדעי שאני שוכבת בבית חולים ונשברה לי יד. או אולי רגל, עדיף רגל. לשבור רגל זה גם מעורר את הרחמים הרצויים וגם פחות מגביל בפעולות חשובות כמו צחצוח שיניים ועישון סיגרייה ושתיית קפה מהמכונה בבית חולים. וגם צלע אחת או שתיים. אבל את תדעי, את חייבת לדעת שנפצעתי. אולי פתאום תיזכרי בי ותנסי להתקשר אליי ואני לא אענה ואת תהיי מודאגת כי אני תמיד עונה לך ותנסי להתקשר שוב ואימא שלי תענה לך ואחרי שתגידי לה שאת חברה שלי – אולי תעדיפי לכנות את עצמך "מכרה שלי" – היא תספר לך בגרון חנוק, הוא חייב להיות חנוק, שנפצעתי בתאונת דרכים או פיגוע ואני בבית חולים ובטח שתבואי, זה אולי ישפר את מצב רוחי. אימא לא תחשוד בטוהר התאונה. אחרי כמה ימים את תיכנסי לחדר שלי, אני עוד אהיה חצי מנומנמת מהכדורים ומשככי כאבים וסתם מכאב מעייף כזה. תתיישבי ליד המיטה, יהיו לך קצת דמעות מבצבצות ככה בזווית של העין, ותשאלי אותי – "מה עשית לעצמך". ואני אחייך די בקושי, כי זה כואב לחייך וגם כי אני אבהל שאולי את יודעת שהאמת היא שקיוויתי שאני אפצע בפיגוע. או בתאונה. אבל את לא תדעי. היד שלך תהיה קרה, ותניחי אותה על שלי, ותספרי לי משהו מצחיק ויומיומי ואני אירדם, או סתם אעצום עיניים, ואת תנשקי אותי, כמו בסרטים, על הפה. כי תחשבי שאני ישנה למרות שאני לא. ואז אני אפקח עיניים ואת קצת תצחקי, כי גם את תחשבי שזה קצת כמו סרט. כמו בפעם ההיא שרבנו ורציתי ללכת, ותפסת לי את היד חזק, סובבת אותי אלייך והצמדת אותי לקיר. נישקת אותי חזק על הפה והפשטת אותי והזדיינו למרות שבכלל רציתי ללכת או לבכות או להיעלם, והיה לי סימן אדום על היד וכשהסתכלתי עליו כששכבנו במיטה, אמרת לי – "כל הסצנות האלה בינינו הן כמו מפורנו ממש זול". אולי אמרת "הם", ולא "הן". בדיבור לא היית מקפידה כל כך על תחביר תקין, בכתיבה אני יכולה לתאר אותך עם עברית מושלמת. אני הורדתי את היד עם הסימן האדום של האצבעות שלך בחזרה לסדין, ואמרתי שאם את רוצה סרט פורנו לא זול, אולי תשיגי מיטה עם אפיריון, או תשכרי דירה בקצת יותר ממאתיים שמונים דולר לחודש. אחרי שאצא מבית החולים אני אהיה נורא ממורמרת. מוגבלת. ואני אשנא כל שנייה. יגרד לי מתחת לגבסים ואני אצטרך עזרה בלהתלבש ולצחצח שיניים. אבל את תהיי שם. ותחבקי אותי בלילה למרות שזה קצת יכאב לי בצלע השבורה. ובזמן שאני אשכב בלילות הארוכים מתחת ליד שלך שקצת לוחצת לי על הצלע השבורה ולא אצליח להירדם, אני אחשוב שאולי אני אוהבת שאת מכאיבה לי. ואולי הכאב הזה, שאני מקבלת בהכנעה ואת נותנת בשמחה, זה מה שמשאיר אותנו ביחד.
