אנשי הלילה
שם בחלון בקומה הראשונה.. מידי לילה הוא היה מתיצב בוהה בלבנה.. ובולע לתוכו צלילים שהגיעו מכל עבר.. כמה שאהב את השעות הללו של הלילה..מחלון אחד הגיע צלילים של איזו מוסיקה אותה הוא ניסה בכל כוחו לזהות.. לילה אחרי לילה אותה מוסיקה בקעה מאותו חלון.. והדבר הדהים אותו.. איכשהוא הוא אף פעם לא מאס בצלילים ומשום מה אף פעם הוא לא הצליח לזהות מהו אותו שיר.. הוא ידע בתוך תוכו שיש לו איזה חיבור לאותו שיר עלום בשם... מקצה הרחוב הגיעו הריחות.. מישהי כנראה שם בישלה תמיד בשעות של הלילה... והריחות תמיד עוררו את קיבתו... לפעמים הוא היה מחייך בינו לבין עצמו זה היה כאילו הוא ישב באיזה מסעדה פופלארית שבה טעמים וצלילים התחברו להם יחדיו.. ובכלל הוא שם בחלון ביתו עומד מוקסם משעות המאוחרות של הלילה הוא מעולם לא פגש את האנשים שגרמו לבילוי הביזארי הזה להתרחש.. לפעמים ניסה לדמיין אייך הם היו נראים חלק מהם הוא הכיר של ממש דרך אורח חייהם הלילי.. מוזר כמה שאפשר להכיר נפשות מבלי ממש לצפות בהם.. באיזה מקום הוא הרגיש את עצמו כאיזה מציצן סתרים איש לא ידע על קיומו ובכל זאת הוא שם בשקט של הלילה ידע לא מעט... הקומקום שרק ועורר אותו להסתובב אל המטבח להכין לעצמו סיבוב של קפה אחרון..הוא לגם מהקפה החם עם חיוך כמה שאהב את הרגע הזה שלפני שינה עוד מעט יפרד מהחלון ומהרחוב... עם תחושת סיפוק של שלווה אדירה שעטפה אותו.. לעיתים חשב לעצמו שיכול מאד להיות שאת הפרצופים של אותם אנשים הוא בוודאי מכיר מהמכולת השכונתית הקטנה... אולי חלק מהם שם לב אליו.. לעמידה הקבועה הזו בחלון...אולי חלק מהם תוהה כמוהו בדיוק מי הם אותם אנשי לילה.. ? והוא היה איש של לילה.. הוא תעב את שעות הבוקר בהם ההמולה חגגה והלחץ ההיסטרי של העיר ריחף מעל כמו איזה ענן שעמד עוד רגע להתפוצץ בגשם חזק כאילו מבקש לשטוף את הכל... כמה שנא את שעון המעורר כשזה צלצל והזכיר לו ששעתו להתעורר שוב למעגל החיים של חיי הבוקר... הוא ירד למכולת כהרגלו כל בוקר.. לקנות את לחמנית הבוקר הקבועה.. ושם בכניסה נתקל בבחורה שעוררה אותו... משהו בה היה מוכר כך לפחות חשב.. היא זימזמה את הצלילים ההם של הלילה... וכמו בשניה אחת החזירה אותו לחלון.. הוא עקב אחריה במבטו.. הסקרנות החלה למלא כל חלל ... ויחד הם ניצבו לקופה.. כשלראשונה היא פנתה אליו..."קלינג מי סופטלי... זה השיר עם תהית" הוא הביט בה המום.. המילים האלו שלה אליו הבהירו לו שאף היא כמוהו שמה לב לתרחישי הלילה של הרחוב..."וואו... נותרתי ללא מילים..." היא חייכה לעברו במין חיוך שאמר הכל.... כמה מוזר חשב הוא בליבו.. ישנם עוד אנשים כמוהו... שבשעת החשיכה מבחינים בפרטים הקטנים של הלילה.. "אתה יודע.. זו צורת הבילוי הכי חביבה עליי בניגוד אליך אני לא ממש ניצבת אל החלון אבל הריחות והשקט מסביב מאפשר כמעט כמו לחדור לנשמת האנשים ובשעות הללו של הלילה..נדמה כמעט שהכל אפשרי.." הוא הנהן בראשו כבהסכמה.. הוא הבין בדיוק על מה היא מדברת למעשה הוא חשב בדיוק כמוה.. "אתה איש של לילה... איש שהלילה בו חי ונעור לחיים.. והעמידה שלך בחלון אפשרה לי לזכות להכיר אותך מבלי שממש שוחחנו.. תמיד אני נפעמת מהכוח הזה שהלילה מעניק.." היא שילמה בקופה.. סובבה אליו את ראשה... "אולי פעם נערוך מפגש פיסגה לילי.. אתה ההיא של הבישולים ואני.. מפגש של אנשי לילה שתוהים בבכוחה של החשיכה..." נופפה לו לשלום.. ויצאה אל דרכה....
שם בחלון בקומה הראשונה.. מידי לילה הוא היה מתיצב בוהה בלבנה.. ובולע לתוכו צלילים שהגיעו מכל עבר.. כמה שאהב את השעות הללו של הלילה..מחלון אחד הגיע צלילים של איזו מוסיקה אותה הוא ניסה בכל כוחו לזהות.. לילה אחרי לילה אותה מוסיקה בקעה מאותו חלון.. והדבר הדהים אותו.. איכשהוא הוא אף פעם לא מאס בצלילים ומשום מה אף פעם הוא לא הצליח לזהות מהו אותו שיר.. הוא ידע בתוך תוכו שיש לו איזה חיבור לאותו שיר עלום בשם... מקצה הרחוב הגיעו הריחות.. מישהי כנראה שם בישלה תמיד בשעות של הלילה... והריחות תמיד עוררו את קיבתו... לפעמים הוא היה מחייך בינו לבין עצמו זה היה כאילו הוא ישב באיזה מסעדה פופלארית שבה טעמים וצלילים התחברו להם יחדיו.. ובכלל הוא שם בחלון ביתו עומד מוקסם משעות המאוחרות של הלילה הוא מעולם לא פגש את האנשים שגרמו לבילוי הביזארי הזה להתרחש.. לפעמים ניסה לדמיין אייך הם היו נראים חלק מהם הוא הכיר של ממש דרך אורח חייהם הלילי.. מוזר כמה שאפשר להכיר נפשות מבלי ממש לצפות בהם.. באיזה מקום הוא הרגיש את עצמו כאיזה מציצן סתרים איש לא ידע על קיומו ובכל זאת הוא שם בשקט של הלילה ידע לא מעט... הקומקום שרק ועורר אותו להסתובב אל המטבח להכין לעצמו סיבוב של קפה אחרון..הוא לגם מהקפה החם עם חיוך כמה שאהב את הרגע הזה שלפני שינה עוד מעט יפרד מהחלון ומהרחוב... עם תחושת סיפוק של שלווה אדירה שעטפה אותו.. לעיתים חשב לעצמו שיכול מאד להיות שאת הפרצופים של אותם אנשים הוא בוודאי מכיר מהמכולת השכונתית הקטנה... אולי חלק מהם שם לב אליו.. לעמידה הקבועה הזו בחלון...אולי חלק מהם תוהה כמוהו בדיוק מי הם אותם אנשי לילה.. ? והוא היה איש של לילה.. הוא תעב את שעות הבוקר בהם ההמולה חגגה והלחץ ההיסטרי של העיר ריחף מעל כמו איזה ענן שעמד עוד רגע להתפוצץ בגשם חזק כאילו מבקש לשטוף את הכל... כמה שנא את שעון המעורר כשזה צלצל והזכיר לו ששעתו להתעורר שוב למעגל החיים של חיי הבוקר... הוא ירד למכולת כהרגלו כל בוקר.. לקנות את לחמנית הבוקר הקבועה.. ושם בכניסה נתקל בבחורה שעוררה אותו... משהו בה היה מוכר כך לפחות חשב.. היא זימזמה את הצלילים ההם של הלילה... וכמו בשניה אחת החזירה אותו לחלון.. הוא עקב אחריה במבטו.. הסקרנות החלה למלא כל חלל ... ויחד הם ניצבו לקופה.. כשלראשונה היא פנתה אליו..."קלינג מי סופטלי... זה השיר עם תהית" הוא הביט בה המום.. המילים האלו שלה אליו הבהירו לו שאף היא כמוהו שמה לב לתרחישי הלילה של הרחוב..."וואו... נותרתי ללא מילים..." היא חייכה לעברו במין חיוך שאמר הכל.... כמה מוזר חשב הוא בליבו.. ישנם עוד אנשים כמוהו... שבשעת החשיכה מבחינים בפרטים הקטנים של הלילה.. "אתה יודע.. זו צורת הבילוי הכי חביבה עליי בניגוד אליך אני לא ממש ניצבת אל החלון אבל הריחות והשקט מסביב מאפשר כמעט כמו לחדור לנשמת האנשים ובשעות הללו של הלילה..נדמה כמעט שהכל אפשרי.." הוא הנהן בראשו כבהסכמה.. הוא הבין בדיוק על מה היא מדברת למעשה הוא חשב בדיוק כמוה.. "אתה איש של לילה... איש שהלילה בו חי ונעור לחיים.. והעמידה שלך בחלון אפשרה לי לזכות להכיר אותך מבלי שממש שוחחנו.. תמיד אני נפעמת מהכוח הזה שהלילה מעניק.." היא שילמה בקופה.. סובבה אליו את ראשה... "אולי פעם נערוך מפגש פיסגה לילי.. אתה ההיא של הבישולים ואני.. מפגש של אנשי לילה שתוהים בבכוחה של החשיכה..." נופפה לו לשלום.. ויצאה אל דרכה....
